הוא גדול

כשאלעד צפני מגיע לבית הקפה כולם מסתכלים עליו. גם אם זה מביך אותו, אי אפשר לראות עליו. הוא כבר רגיל לכך. ככה זה כשהגובה שלך הוא 98 ס"מ. אבל מהר מאוד צפני מבהיר שהוא לא בענייני הפוליטיקלי קורקט. "אני לא קורא לעצמי נמוך קומה. אני גמד וטוב לי עם זה, אז אתה יכול לקרוא לי גמד", הוא מחייך. "גמד זאת לא מילת גנאי אלא מצב פיזי שאין לאף אחד יכולת להשפיע עליו. ואל תחשוש להשתמש בהומור שחור. גם אני משתמש בזה הרבה. זאת הדרך שלי ושל אנשים כמוני להתמודד עם הצרות שהעולם הפיל עלינו, להתמודד ולחייך".

צפני הוא לא איש של אג'נדות לוחמניות, כעסים ומרירות. הוא מאמין שניתן לשנות את העולם בקטע טוב. זה גם מה שהפך אותו לאחת הדמויות האהובות והזכורות בתולדות "האח הגדול". כשהמלצרית מגישה לשולחן את הסלט שהזמין, הוא אומר לה "וואו, זה סלט לאדם נורא גבוה".

עכשיו חובת ההוכחה שוב מוטלת עליו. ב"מותק הטרול הקסום", אחת מהפקות חנוכה הגדולות השנה, הפקידו בידיו של צפני את תפקיד הטרול, והדבר האחרון שהוא רוצה זה שיתייחסו אליו כגימיק, למרות שגם הוא יודע שזה בלתי נמנע. אפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל צפני יודע בדיוק איפה הוא חי ואין לו שום אשליות. "אני יודע שיש לי גימיק", הוא אומר, "ואין לי בעיה לנצל אותו כדי לפתוח לעצמי דלתות, אבל אחרי שהדלת נפתחת אני צריך להוכיח את עצמי מעבר לגימיק. אני יודע כבר לזהות מתי מנסים להגחיך אותי ומתי לא".

תמיד ניסו להעליב אותי

הוא נולד בשכונת יד אליהו בתל־אביב. אביו עזב את הבית בילדותו, ואימו נישאה בשנית למי שהוא רואה בו את אביו האמיתי. לגבוה הוא הפסיק בגיל שלוש וחצי. "הגנטיקה שלי נדירה יחסית", הוא אומר. "יש מאות סוגים של נמוכי קומה. כמוני אין כמעט בעולם. יש בארץ אולי שניים־שלושה אנשים שיותר נמוכים ממני. בגיל ארבע חזרתי הביתה ואמרתי לאימא שלי, 'אימא, היום כולם ישבו בגן והגיעו עם הרגליים לרצפה ואני לא. למה?'", הוא חוזר לשיעור הראשון בהישרדות שקיבל. "היא ענתה לי תשובה פשטנית, ששיכנעה אותי. היא אמרה, 'אתה הילד הכי נמוך בגן. יש את הילד הכי גבוה ויש את הילד הכי נמוך, יש את זו עם השיער הכי ארוך ואת זו עם השיער הקצר. אתה שונה בין שונים. מישהו צריך להיות הכי נמוך בכיתה'. כנראה קיבלתי את זה בצורה הכי פשטנית".

הבית החם והחברים עזרו לו להבין שהכל אפשרי. "קשה לי ללכת למרחקים", הוא אומר. "קיבלתי כיסא גלגלים רק בגיל 11. לפני זה חברים שלי סחבו אותי על עגלת תינוק. זה אומץ לא קטן לילדים בני עשר להסתובב עם ילד שונה, שגם ככה מושך תשומת לב שלילית כביכול, ועוד על עגלת תינוק".

ילדים יכולים להיות מאוד אכזריים.

"אחד הדברים שהכי עזרו לי הייתה התמיכה מהמשפחה. אף פעם לא הרגשתי שמתביישים בי. אף פעם לא אמרו לי אתה לא יכול. אחרי זה, באינטראקציה החברתית, ידעתי לבחור את מי שמרים אותי, לא את מי שדורך עליי. תמיד ניסו להעליב אותי, אבל למזלי ידעתי לשים את המחסומים מול אלה שניסו לפגוע בי ולנצח".

איך ניסו לפגוע בך?

"כמה ילדים, לא מהכיתה שלי, חיקו אותי, הלכו על הברכיים. שטויות של ילדים. תודה לאל שאני לא כזה רגיש. לא לוקח דברים מחוץ לפרופורציות. נפגעתי, סיפרתי להורים, לחברים, אבל המשכתי הלאה. אני לא זוכר שהתחלתי לבכות. אני מזלזל בחוסר אינטליגנציה כזאת. יש לי שתי אפשרויות — לוותר או להתמודד, ואני בחרתי כמובן להתמודד. כל אחד מתמודד בחיים שלו עם משהו, פיזי או נפשי. ההבדל הוא שההתמודדות שלי חשופה לכל. אני עירום במגבלה שלי".

צריך הרבה כוח לזה.

"אני קורא לעצמי החלילן מהמלין. כשאני מגיע לאיזשהו מקום, לוקח לי חצי שעה להשתלט על הסיטואציה, אבל אחר כך הילדים שבויים שלי, הולכים אחריי. אני מאוד אוהב ילדים ונהנה מהיכולת להעביר אותם את התהליך הזה, ואני מקווה שזה גם ישפיע עליהם בעתיד".

איזה תגובות אתה שומע מהם?

"אני חושב ששמעתי כבר הכל. מאוד קשה להפתיע אותי. ילדים שואלים, 'זה אבא קטן או ילד עם זקן?'. הם מאוד ישירים, מאוד לא פוליטיקלי קורקט. גם אני מאוד לא פוליטיקלי קורקט, אז זה מאוד מתאים לי".

הייתי במוות קליני

בגיל 18, בגלל עקמת בעמוד השדרה, צפני עבר ניתוח במהלכו חווה מוות קליני. "עד גיל 18, עד שעמוד השדרה לא מסיים את הגדילה שלו, לא ניתן לנתח אותו", הוא מספר. "ניסו להחדיר לי מכשיר הנשמה והוא לא עבר דרך קנה הנשימה. נאלצו לפתוח לי שני פתחי החייאה, ובזמן הזה לא הגיע חמצן ללב ולמוח. הייתי במוות קליני 50־40 שניות. אחרי זה הייתי מורדם ומונשם תחת ביקורת עוד שלושה שבועות, כדי לראות אם אין לי פגיעה קשה במוח. כנראה הייתי דפוק לפני וזה לא השפיע עליי", הוא צוחק.

צפני הגיע לבית האח הגדול אחרי שהפך לבליין מוכר במועדוני הלילה התל־אביביים. די מהר הפך ליחצן מסיבות וצד את עיני המלהקים. "לא נכנסתי לבית עם כישרון כלשהו. אני לא זמר או שחקן או שף", הוא אומר. "אתה נכנס אדם אנונימי לחלוטין, ותוך שלושה חודשים אתה הופך לאדם הכי מוכר במדינה לתקופה קצרה".

אתה מתחרט על זה?

"ממש לא. אצלי, בניגוד להרבה פליטי ריאליטי, הקהל זוכר אותי. אמרו לי, 'תראה, אולי זה גימיק, אולי זה ניצול אישי וציני שלך', אבל יורם זק, שעשה לי את האודישנים, אמר לי, 'לפניך גמדים אחרים ניסו להתקבל ולא התקבלו. זאת אומרת שיש בך גם משהו מעבר לזה'. אולי גם רציתי להוכיח את זה לעצמי. זו הייתה הזדמנות להוכיח שאני מעבר לגימיק, וזה עבד. אין ספק שישבתי על המשבצת של הסחיטה הרגשית של הקהל, אבל זה היה סיפור עצוב מנצח. גם לא התמסכנתי שם. אני גם לא בוכה על מר גורלי. אני חושב שהחיים שלי יפים ושאני אדם מאושר. ככה זוכרים אותי. עד היום אני מקבל ברחוב תגובות של אהבה. הגעתי לשם אחרי שנתיים כל כך רעות, שלהיות עכשיו בווילה ולשחק בכל מיני משחקים היה כמו חופשה, כמו שלושה חודשים בהודו".

חשבת פעם מה היה קורה אם היית נולד בנאדם גבוה?

"הציעו לי לעשות איזו הגבהה דרך העצמות ברגליים, הגבהה של חמישה־שבעה סנטימטרים. זה ניתוח מה זה כואב. אמרתי, 'אין סיכוי בשביל חמישה סנטימטרים'. אני אומר שעדיף להיות גמד מאשר גבר נמוך, כי לגבר נמוך יש אישיות של שיגעונות גדילה. אני מאמין שגם בשביל עשרים סנטימטרים לא הייתי בוחר להיות מנותח.

"שואלים אותי את השאלה הזאת הרבה פעמים בהרצאות שאני מעביר לבני נוער. זו שאלה שהתחבטתי בה הרבה שנים. אני חושב שאחרי הזוגיות הראשונה שלי, בגיל 15, שזה הגיל שבו התעסקתי מאוד בשאלה הזאת, השלמתי עם זה. אני חווה חוויות שלא הייתי יכול לחוות אם הייתי אדם רגיל, לטוב ולרע".

אתה באמת שלם עם זה לחלוטין?

"אם היית נותן לי בבוקר עוד שמונים סנטימטר, מבטיח לי קריירה, זוגיות מאושרת, חיי חברה, חיי משפחה - יכול להיות שאני אחתום על עסקה כזאת, אבל אתה מציע לי רק גובה. יכול להיות שזה אפילו יעשה לי שינמוך בחיים האמיתיים. אני אהיה סתם עוד בנאדם רגיל שאף אחד לא מתייחס אליו".

צפני מודה שהוא משתוקק לזוגיות. "הזוגיות הכי ארוכה שהייתה לי נמשכה חמש שנים, מגיל 15 עד 20", הוא אומר. "לאחר מכן היו לי קשרים קצרים. אף פעם לא הייתי עם גמדה. בזוגיות צריך עוד משהו מלבד הגמדות. השוק גם מאוד קטן. אין מספיק גמדות. אין לי גם את האישיו הזה שאני צריך להיות גברי יותר. זה לא מוריד מהליבידו שלי".

כשצפני מדבר על החזרות של "מותק הטרול הקסום", העיניים שלו נוצצות. הוא מתרגש מהחזרות, מהמפגש עם צדי צרפתי, הבמאי, ועם אלילות ילדותו, ציפי שביט ומיכל ינאי. "צדי הוא בנאדם מקסים, מקצוען. התאהבתי בו ברמות", הוא אומר. "כשהגעתי וראיתי את ציפי שביט ומיכל ינאי בפעם הראשונה, אמרתי, 'איך אני אעמוד איתן על אותה במה?'. אני רואה אותן בחזרות ומתלהב. אחת הסיבות שהלכתי על הפסטיבל זה האחיינים שלי. אני גם מרגיש שזאת פלטפורמה נהדרת להעביר בה את כל המסרים שדיברנו עליהם. הטרול שאני משחק הוא טרול שונה. הוא גמד בעולם הטרולים".

מה החלום הכי גדול שלך?

"יש לי שאיפה אמיתית, להגיע לגיל שבו אני אוכל להסתכל אחורה בהנאה ולהגיד שהילדים שלי יכולים להיות מרוצים, שהייתי אדם מאושר. זה נשמע קיטשי אבל זה אמיתי. זה הרבה יותר חשוב מכסף ומקריירה".•

ברוח הדברים של אלעד צפני: היום ייפתח ברעננה פסטיבל התרבות "כולנו דומים, כולנו מיוחדים" המיועד לכולם, כולל ילדים ומבוגרים בעלי מוגבלויות (פרטים נוספים בעמ' 12)