WhatsApp FaceBook send e mail
צילום : ידיעות אחרונות

טיפול בהלם

"אבודים", ערוץ 13, 21:00

עינב שיף
21.11.17

בפרק של "אבודים" ששודר אמש יש רגע שמסכם מה היה כל כך חריג במסע בעקבות ילדיה האבודים של מרי פרץ. הוא מתרחש על הספסל בפארק שבו צופית גרנט פוגשת את פלורנס (זרי) בן סימון, הילדה השלישית שאותרה מתוך הארבעה שנלקחו מביתם. מבעד לאדי ההלם והשמחה של הגילוי, מגיעה השעה להסביר לאישה הזו שחלק נכבד מסיפור חייה מקורו בשקר.

 

ןעוט...

 

גרנט מגוללת באוזניה את הסאגה, שראשיתה בזוג עני בקזבלנקה והמשכה בעלילת דם ובסחר בילדים. "גנבו אתכם", היא אומרת לפלורנס. "הקהילה היהודית במרוקו גנבה לאמא ואבא שלך ילדים. הם הוציאו אתכם באופן לא חוקי מהאמא ושלחו אתכם למשפחות בצרפת". לאחר הפסקת תרגום קצרה, גרנט חושפת בפני פלורנס שהוריה הביולוגיים לא התעללו בה ואמה לא סובלת מפיגור, כפי שהיא והוריה המאמצים הוטעו לחשוב.

 

בבת אחת, פניה של פלורנס הוכו בשילוב של שוק ויגון. ניכר כי היא בקושי מסוגלת להכיל את המידע. ואיתה גם הצופים, אפילו אלה שהאמינו כי זהו, מעיין הדמעות יבש אחרי שבועיים גדושי מלח. למרות ההיכרות עם כל חלקי הפאזל, התמונה השלמה מובילה לתדהמה גדולה. רק כשהטרגדיה התגבשה לכדי מונולוג אחד מזוקק, אפשר היה לנסות לקלוט את מלוא העוצמה שלה.

 

בתום טרילוגיית הפרקים ניתן לומר כי לא במקרה פרשת מרי פרץ עוררה הדים. מאות אלפי אנשים נסחפו אחר התוכנית לא רק בשל דמותה המחויבת של גרנט, הבימוי המשויף של דוד דרעי וכמובן הדרמה הבין־יבשתית ועוצרת הנשימה, עם סוף (יחסית) טוב. זהו לחם חוקה של "אבודים" והסיבה שבגללה היא שורדת בג'ונגל טלוויזיוני צמא לריגושים וניזון מבכי. הפעם, היה דבר מה נוסף.

 

נדמה שהנקודה היא תחושת הבגידה שהעיבה על יהודים רבים; העובדה שהחטא הוא תולדה של התנהגות נפשעת בתוך קהילה יהודית, שאמורה לגונן על חברותיה וחבריה, במיוחד המוחלשים שבהם. ואם פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן הסגירה גזענות והתנשאות של עדה אחת על אחיותיה, הרי שכאן גרנט ואנשיה לא הצליחו לפענח מה גרם לפרנסים ולרבנים לשתף פעולה עם העוול המופרע שנעשה למרי פרץ.

 

החיטוט של "אבודים" בפצע אחד נגע בעצב הרגיש של הסולידריות שהתפרקה. "תמיד מזעזע ומכעיס אותי שיהודים עושים דברים כאלה", סימסה לי אמי. בסאבטקסט, זה גם מה שמטריד את רוז'ה, אביה המאמץ ואכול האשמה של פלורנס, שלא ידע על הנסיבות שהביאו אותה לחייו. "הקהילה היהודית", הוא ממלמל שוב ושוב. "האדם הוא ככה", עונה לו פלורנס בחוכמה, ובכך מבטלת איזושהי תפיסת ייחודיות של העם היהודי. "בני האדם הם ככה. לכן אני לא אוהבת בני אדם".

 

בקטנה: הנהמות של רון קופמן הפכו אותו לכוכב בתקשורת הספורט ולפעמים גם בתוכניות האקטואליה. לא מפתיע שהן הפכו גם לפתרון הקל של פרסומאים נטולי השראה, שרוצים למכור את הסחורה שלהם עם פטיש חמישה קילו, כמו שקורה בפרסומת לחברת "זכותי". אולם בעוד הצופים שסולדים מהסגנון הזה יודעים לברוח מ"יציע העיתונות", בהפסקת הפרסומות הם נידונו לחטוף את הקופמן בלי התראה. מי ידאג לזכויות שלהם?