כבו את הווייז, שכחו מהפקק, פתחו את החלון ושלשלו ממנו יד. זה מסע המתרחק מהכביש הראשי ופונה אל צידי הדרכים, וליתר דיוק אל האנשים של צידי הדרכים. מצוידים ברכב פורד קוגה 4x4 ובמורה הדרך צביקה גולן ירדנו מדרך המלך ונסענו לבקר את מי שחיים בשוליים. חלקם בחרו להיות שם, אחרים נדחקו לשם בעל כורחם, אבל לכולם מכנה משותף: הם מנהלים חיים אחרים, והם מבקשים מכם לעצור לרגע את המרוץ — ולהקשיב להם.
הפורד גולש במורד הכביש אל המקום הנמוך ביותר בעולם, ועכשיו אנחנו יושבים תחת שמי הערבה ההולכים ומאדימים. במשך שעה סיפר לנו יוסי בן על הסטארט־אפ הרפואי שהקים ממש מכאן והגיע כבר לשווקים של סין, אוניברסיטת סטנפורד והבורסות של לונדון. אני שואל אותו למה בנאדם כמוהו, שעוד רגע עומד להדהים את קהילת המדע עם תרופה חדשה לסרטן, נשאר לגור בקצה העולם. "יש לי אימא מרוקאית", הוא מסביר. "היא אמרה לי 'לעולם אל תלך בדרך הראשית, כי היא מלאה בחמורים'. מאז אני מחפש דרכים חלופיות".
שתי עיניים כחולות דולקות בפניו של בן. הוא יליד קזבלנקה שעלה ארצה בגיל שנתיים וגדל בירושלים. מגיל שש הסתובב בפנימיות, ילד שקט שקרא הרבה ספרים, לקח אליפויות שחמט גם כשהתמודד מול מבוגרים ממנו, ולא סיים תיכון. הוא התגייס ליחידה המובחרת שלדג, שמרבה להתאמן בערבה, והתאהב באזור. ב־1985 עבר ליישוב צופר והחל לעבוד בחקלאות.
ב־1987, כשהיה בן 26, החליט משום מה שהוא רוצה להקים ספארי פרטי בערבה. "אמרו לי שאני ילד מפגר ועשו לי את המוות, אבל לא הרפיתי". זה לקח רק 13 שנים, ובגיל 40 הוא קיבל סוף־סוף את האישורים המיוחלים והביא ארצה 140 חיות מאפריקה. מזג האוויר היבש והעידודים המנומסים של בן גרמו להם להתרבות, והיום כוללת "חוות האנטילופות" של משפחתו כמעט 400 אנטילופות, יעלים, איילים, דישונים, גנואים, ראמים ואפילו זברה אחת.
הפרויקט הבא שלו הוא תרופה לסרטן, לא פחות, ובתוך עשר שנים הוא מבטיח להיות הבעלים של אחת מחברות התרופות הגדולות בעולם. היה אפשר לפטור אותו כשרלטן, לולא ההוכחות: מאמרים בירחוני הרפואה המובילים בעולם, ניסויים קליניים עם תוצאות מדהימות, משקיעים שזורקים עליו עשרות מיליוני דולרים, וגם מפעל חדש, מבריק ומשוכלל, שפועל בערבה ומפיץ ממנה כדורים לכל העולם.
הכל התחיל כשלפני כמה שנים החל בן לגדל סרטנים כחולים לצורכי נוי, ומהר מאוד גילה שמדובר ביצור מיוחד במינו. "כל הסרטנים בעולם מחליפים את השריון שלהם כדי לגדול, וזה לוקח להם חודש לבנות חדש. הסרטן הכחול עושה את זה בשלושה ימים. הוא יכול גם לבנות לעצמו מערכת שיניים ב־24 שעות, ואם הוא מאבד רגל הוא בונה אותה מחדש, קומפלט, תוך זמן קצר. הוא רובוטריק".
בן גילה שהסרטנים הללו מסוגלים להגיע לביצועים המרשימים שלהם בזכות יכולתם לאגור בגופם סידן פחמתי אמורפי. קצרה היריעה מלהסביר את התורה כולה, אבל רוב הסידן בטבע הוא גבישי, ולכן קשה מאוד לגוף האדם לפרק אותו. לעומת זאת, סידן פחמתי אמורפי הוא קל לפירוק ויעיל בהרבה. בן מגדיר את הסידן בתור הדשן שעליו אנו חיים. לאורך שנים ניסה עולם המדע לייצר סידן אמורפי, אך נכשל. ואז הגיע יוסי בן מהערבה, ההוא שלא סיים בית ספר.
זה לקח עשר שנים ו־80 מיליון דולר, כשהוא נעזר במיטב הפרופסורים והחוקרים, ובסוף בן למד כיצד לייצר בעצמו סידן פחמתי אמורפי. היום החברה שלו, "אמורפיקל", היא היחידה בתבל שמייצרת את החומר הזה, ותוסף התזונה שפיתחה נמכר ברחבי העולם ופורץ בימים אלה לשווקים של סין. "אני מדשן אנשים", מנסח זאת בן.
עם הזמן גילה בן שהסידן האמורפי שלו יעיל גם למלחמה בסרטן. בימים אלה עורכת החברה שלו שורה של ניסויים פורצי דרך בהוספיסים, בקרב אנשים שזמן החיים שלהם נקצב לכמה חודשים. "גילינו שאנחנו לוקחים סרטן ריאות בקלות", הוא אומר ומצביע על כמה גרפים במצגת. "אנחנו יעילים יותר מכימותרפיה".
התרופה עדיין לא קיבלה את אישור ה־FDA האמריקאי, אבל כאמור — אל תזלזלו בבן. בכל יום שישי הוא נוסע לבעל חווה אחר בערבה, כושי רימון, ושם לו מתחת ללשון טבליית סידן אמורפי. בינתיים הסרטן נסוג. "נתנו לו שלושה חודשים לחיות, וזה היה לפני שנה", אומר בן. גם תושבים אחרים בערבה מדווחים על כך שהציל את חייהם. "אני מרגיש שליחות, אנחנו עומדים לשנות את העולם. אצלנו לא יהיה אקזיט. המטרה שלי היא לא לעשות כסף אלא לרפא אנשים".
ואת הכל אתה עושה מהערבה.
"זה הבית שלי, בשבילי זה מרכז העולם. בתל־אביב אנשים אומללים, זה בית משוגעים אחד גדול".
ביר הדאג' יישוב מוכר, תושבים עזובים
אי אפשר לערוך מסע בצידי הדרכים של הנגב מבלי להיתקל בבדואים. 6,000 תושבים רשומים בביר הדאג', יישוב בדואי שנמצא על גדות הכביש הדק המוביל מצאלים למשאבי שדה. בנסיעה מהירה על הדרך הראשית תספיקו לראות פחונים, צלחות לוויין וקוביות קש גדולות, מזון ל־35 אלף הכבשים שחיות גם הן ביישוב.
ראשו של סלאמה אבו עדיסאן מגולח למשעי והוא לובש חולצת כפתורים בצבע טורקיז. הוא בן 53, משוחרר טרי מהצבא לאחר שירות של 26 שנים, בתפקידו האחרון היה קצין הגששים של חטמ"ר יהודה. הוא גם אב ל־24 ילדים מארבע נשים שונות, איש נעים ומרשים בעל חוש הומור מפותח.
אבל בשיחה עימו אבו עדיסאן ממעט לחייך. אנחנו יושבים בבית הקפה היחיד ברדיוס של עשרות קילומטרים, מבנה לא חוקי עם חדר סנוקר ומכונת אספרסו נוצצת. כמו מרבית המבנים ביישוב גם בית הקפה לא מחובר לרשת החשמל. את הזרם מספקים פאנלים סולאריים המוצבים בחצר, והם שמזינים את נורות הלד הנעוצות בתקרה ואת מכונת האספרסו. "24 שנה שוכב כאן היישוב הזה, שנקרא 'מוכר', אבל אין בו שום מקורות תעסוקה", אומר אבו עדיסאן על רקע קולות בעבוע הנרגילה מהשולחן השכן. "יש כאן אוכלוסייה ישראלית שתורמת, אבל גם מוזנחת עד מאוד, עם יישוב עלוב שאין בו שום דבר חוץ ממוסדות חינוך וקופת חולים. זה קטסטרופלי".
חשוב לציין שאבו עדיסאן עצמו חי כאן ברווחה יחסית, כראוי לאדם ששירת את המדינה כמעט שלושה עשורים. בתום הסיור יארח אותנו לארוחה עשירה בביתו עשוי הפח, שבו עץ רחב צמרת מצל על חצר גדולה, ויעשה זאת בנדיבות בדואית כמיטב המסורת. אבל המזגנים שמקררים את ביתו מחוברים גם הם לפאנלים סולאריים, והוא חי תחת האיום המתמיד של כף הבולדוזר. "ביום־יום שלי אני נמצא כאן, בתוך המצוקה הזו, שאזרחי מדינת ישראל לא שומעים עליה".
אבו עדיסאן תולה תקווה בראש המועצה האזורית נווה מדבר, אברהים אלהואשלה, שמאז נבחר מנסה להוביל שינוי במצבה של האוכלוסייה עליה הוא מופקד. "יש לו חזון של שיתוף אזורי בנגב, שכולל פיתוח תעשייה וכלכלה במשותף עם מועצות ועיריות בנגב, שמטרתו הרמוניה וחיים משותפים. בימים האלה הוא עובד על תכנון אזורי תעשייה משותפים עם רמת נגב בביר הדאג'".
הוא עדיין זוכר את החורף הקר ב־1993 שבו נדד לכאן עם בני משפחתו ועם עוד מאות בדואים משבט אל־עזאזמה. לטענתו הם עזבו את אזור רמת חובב בגלל ריח הכימיקלים וחיפשו מקום חדש לטעת בו את אוהליהם. במשרדי הממשלה המהלך הזה תורגם לפלישה בלתי חוקית, ורק לאחר משא ומתן ארוך הוכר היישוב ב־2003. אלא שגם לאחר מכן ההתיישבות לא הוסדרה לטענתו כהלכה והריסות של בתים הן דבר שבשגרה. "אתה לא יכול להקים פה בית, חנות או קיוסק", הוא אומר. "הסתכלת על הקיבוצים לידנו? בשביל לראות את הסוף של השדות צריך משקפת, וגם אז לא תראה. איך אנחנו יושבים ביניהם ככה, בלי שום פיתוח?"
מה הפתרון?
"הפתרון הוא שייתנו לנו חקלאות, מקום לעדר שלנו. תנו לנו אורח חיים של מושב".
אתה רוצה להפוך את הבדואים למושבניקים?
"תן לי לחיות כמו השכן שלי. זה הכל".
לפני שאנחנו נפרדים הוא לוקח אותנו לגל הריסות מתחת לבית הספר היסודי. רק לפני שבוע נכתש המבנה הזה. מאחורי אחת הדיונות יוצא אלינו עיד, בן 37, אב לארבעה. "אין לי גמלים ואין לי כבשים ואין לי שטח, אז פתחתי חנות של בגדים לנשים. מה, אני אלך לגנוב? להבריח? ואז המדינה באה והרסה. באמצע הלילה, עם טרקטורים בארבע בבוקר, כמו מאפיה. בלי לב, בלי מטרה, בלי פתרון, בלי משהו במקום", הוא אומר, וכפות רגליו היחפות חופרות בחול. "השאירו אותי שבור".
את הבית של אשר איבגי אי אפשר למצוא בעזרת הווייז, כי בכל שבוע הוא נמצא במקום אחר. מזה ארבע שנים הוא מתגורר במשאית שהוסבה לבית על גלגלים, כולל מטבח, מקלחת ומסך פלזמה בסלון. השבוע הוא חונה על חוף הים של חדרה, והחלונות הגדולים שפער בצד המשאית שלו פונים מערבה. זה יום חורפי ודרכם משתקף נוף פראי של ים סוער. משבי רוח מזיזים את המשאית בזמן שאשר פורס לנו עוגה. צנצנת זיתים שהוא כובש מונחת על דלפק המטבח.
התחושה ביתית וחמימה, נורמלית. אם ציפיתם לפגוש כאן איזה תמהוני, תחשבו שוב. איבגי מתגלה כאיש רגיל, עדין מאוד, שמדבר ברהיטות ובכנות על חייו. "נכון, אני לא נראה כמו מישהו שחי במשאית", הוא מודה, "וזה כי אני חי בבית. אני חושב שאני מנהל אורח חיים מאוד נורמטיבי בבית לא נורמטיבי, וזה שילוב מנצח".
הוא בן 63, יליד ירושלים, עד לפני כמה שנים היה איש עסקים מצליח, נשוי באושר ואב גאה לשלושה בנים. אלא שלפני כמה שנים החֶברה שלו קרסה לאחר שמשטרת ההגירה גילתה אצלו 13 עובדים לא חוקיים מסין. ההמשך היה סחרחורת כלכלית, משפטית ונפשית שבסופה מצא את עצמו ללא חברה ובחובות כבדים. במקביל הגיע גם המשבר המשפחתי, הגירושים המכוערים והנתק מהבנים. "הרגשתי שאני חייב לעוף, לברוח. שמתי את כל הציוד שלי באוטו פרייבט קטן, ונסעתי. שבועיים הייתי עם עצמי, ואחריהם החלטתי שאני קונה קרוואן וחי על הכביש". בעזרת הלוואה מידידה רכש משאית של אסם, החשמל מגיע מפאנלים סולאריים שמונחים על גג המשאית. שיפץ אותה משך ארבעה חודשים, והיום החופש קורא לו מכל הכבישים: מטולה, עמק החולה, נמל יפו, מכתש רמון, חוף בצת. בכולם ביקר ואחרי שבועיים המשיך הלאה.
מה היעד הבא?
"זו שאלה שלא שואלים קרוואניסט. ואם יש לו תשובה לשאלה הזו, הוא לא קרוואניסט אמיתי".
הוא מממן את עצמו בעזרת קצבת נכות חודשית. "כשעבדתי הייתי וורקוהוליק מפה עד הודעה חדשה. פתאום גיליתי שאין לי בעיה לעצור. אני עושה את הדברים שאני אוהב. אתה רואה שיש לי ספרייה יפה, אני מצלם, אני רוכב על אופניים, אני מרעיש לשכנים עם סקסופון".
מה החסרונות של אורח החיים הזה?
"יש שעות שאתה לבד, וכשאתה לבד, אם תרצה או לא, מתחילות לצוף מחשבות. אז יש מחשבות בונות ויש מחשבות מתסכלות, ואתה לומד לאט־לאט להסיט את המחשבות האלה. לקח לי למשל הרבה זמן להגיע למצב שבו אני יכול לדבר על הבנים שלי. פעם הייתי חוטף אסטמה אם הייתי מתחיל לדבר על זה. יש את הרגעים הלא פשוטים".
מה אומרים לך האנשים שאתה פוגש בדרכים?
"וויי, איך אני מקנא בך".
אז למה שלא כולנו נעבור לגור במשאית?
"כי אז לא יהיה לי מקום שקט לחנות בו".
"אני לא רוצה סטיגמה של האישה הערבייה שמבשלת אוכל טוב. די עם הסטריאוטיפ הזה", דורשת אמנה כנאענה ומגישה מהמקלובה. ריח של פטרוזיליה ממלא את החדר, ובין פתיתי האורז אפשר לזהות כרובית, קישוא וגזר.
האוכל המצוין של כנאענה הוא דווקא המכשיר שבאמצעותו היא מנפצת סטריאוטיפים. בביתה שבכפר קרע בוואדי ערה היא מארחת קבוצות במסגרת המיזם "מרקם החיים", וסביב השולחן היא פותחת להם את האוזניים והלב. "האוכל הוא אמצעי לספר על עצמי, כי הוא מספר על הזהות שלי כערבייה פלסטינית", היא מסבירה. "הפלסטינים הם פלאחים, והתפריט שלהם ברובו צמחוני. את המקלובה למשל מכינים מכל הירקות שצמחו בגינה. מטגנים אותם, מסדרים בתחתית הסיר ומוסיפים אורז. אבל לצערי היום כל הילדים פה גם ככה אוכלים ג'אנק פוד".
כפר קרע ("קרע" פירושה דלעת בערבית) נודע בעבר בירקות ובפירות שגידל, אבל היום כביש 65, כביש 6 ובסיס הטירונות של חטיבת גולני חובקים אותו מכל צדדיו. בלית ברירה עברו הפלאחים לגדל רופאים, והיישוב מחזיק בשיא הישראלי של מספר הרופאים ביחס לגודל האוכלוסייה.
"לכפר קרע אין תוכנית מתאר ואין לאן להתרחב. הצעירים חוסכים כסף, קונים חלקת אדמה ובונים בית. המשטרה באה בלילה והורסת את הבית. אבל היא לא הורסת אבנים, היא הורסת חלום", אומרת כנאענה.
כנאענה מנווטת במיומנות בין סטריאוטיפים. היא מוסלמית אדוקה, חובשת רעלה, אבל מבהירה: "אני לא אקרא לבן זוגי 'בעלי' כי הוא לא הבעלים שלי. בעבר רוב הנשים הפלסטיניות עבדו בחקלאות לצד הגבר, ניהלו איתו את העסק המשפחתי. היום לאישה אין הכשרה, היא לא דוברת עברית, אין לה תחבורה ציבורית ולכן היא לא יוצאת לעבוד. חדיג'ה, אשתו הראשונה של הנביא מוחמד, הייתה סוחרת. עאישה, אשתו השלישית, הייתה לוחמת. אני מכירה איסלאם שמאמין שאללה ברא אותנו שווים, אבל היום מכיוון שהרבה אנשים פירשו את הקוראן בשפת זכר, הגברים שולטים".
היא מאלה שיצאו לעבוד וללמוד. "היו לי חיים כפולים. יצאתי החוצה ואז חזרתי לחברה שבה אין לאישה כלום". את הפער הזה ביקשה לשנות. היא עבדה כרכזת בתנועת נעמ"ת (נשים עובדות ומתנדבות) והייתה פעילה במפלגת העבודה, אבל התאכזבה. "הרגשתי שאני רק קבלנית קולות".
היא התייאשה והחליטה שהשינוי יבוא מלמטה. בביתה בוואדי ערה אירחה יהודים וערבים, הגישה להם אוכל מעולה וגרמה להם לדבר אחד עם השני. "אבא שלי אמר לי 'אל תדברי פוליטיקה, דברי אנושיות'. מול הקבוצות שהגיעו אליי הביתה דיברתי על עצמי, עלינו". מתוך הבית יזמה גם את פרויקט "נשים מבשלות שלום" המעודד שיח בין נשים יהודיות וערביות, הקימה את עמותת "למענך למודעות" להעצמת נשים בכפר קרע והייתה ממייסדי פרויקט "שכנים של שלום" בצוק איתן, במסגרתו ערבים ויהודים יצרו שרשרת אנושית לאורך ואדי ערה כדי להראות שאפשר גם אחרת. עוד ועוד סטריאוטיפים נדרסו תחת רגליה, תבשיליה והרעלה שסביב פניה.
"בואו, תכירו אותנו", כנאענה אומרת בלהט לפני שאנחנו נפרדים. "אנחנו אנשים. יש לנו בעיות משלנו, נכון, אבל קודם כל תקשיבו. זכיתי שחלק מהיהודים ייכנסו אליי לבית ויקשיבו לי, ילמדו עליי ועל דת האיסלאם, שהיא הדת הכי יפה בעולם. אם אכלת את האוכל שלי, לעולם לא תבגוד בי".
החקלאות לא משגשגת גם בגבעת עדה, יישוב יהודי, נסיעה של עשר דקות מכפר קרע. זהו אחד היישובים העבריים הראשונים בארץ, שנוסד ב־1903 ביוזמתו ובכספו של הברון רוטשילד. שמונה משפחות עלו כאן על הקרקע ונלחמו בסלעים ששברו את גלגלי העץ של המחרשות. הן הקימו כרמים ומטעים והביאו לגבעת עדה, שקרויה על שם אשתו של הברון, ניחוחות של פרובאנס וטוסקנה.
יוסק'ה אפרתי, בן 87, הוא מראשוני הצאצאים למשפחות המייסדים, איש שעדיין משתמש במילים כמו "גורן" ו"מורג". איכר חביב, ציני, מאצולת הגבעה, שבגילו המופלג זוכר כמעט הכל: את העגלה שירדה לבאר, את דליי המים שמשכו מתוכה, את אימפריית הענבים של שנות השלושים, פרובאנס של המזרח התיכון. "מגיל עשר הייתי יורד לכרמים עם אבא שלי, היינו בוצרים ענבים ליקב. חביבי, אנחנו גדלנו פה", הוא אומר.
הוא זוכר גם את המרד הערבי הגדול, את אחיו החורג שיצא לשאוב מים ולא חזר ורק אחרי שנתיים התברר שנחטף ונרצח. "ישבתי על המדרגות כשהודיעו לאימא שלנו. דמעה אחת היא לא הוציאה. אנשים התנהגו אז אחרת".
גבעת עדה של היום היא יישוב ציורי־בורגני, מושבה שגרים בה אנשים שעובדים בחיפה. חקלאות כמעט אין בה. "החקלאות שבורה, ומי כמוני רואה את זה", הוא אומר. "אני אוהב את החקלאות אהבת נפש. הלב שלי כואב. יש לנו שלושה ילדים, כולם גמרו את הטכניון, היום הם דוקטורים וכל מיני דברים כאלה, הכל פרט לחקלאים. אני, בגיל 82 עוד ריססתי לילה שלם את כל הכרמים והמטעים, עד שאשתי אמרה 'יוסק'ה, מספיק'".
"כל מה שצריך זה לקחת יום חופש מהעבודה", מחייך שוהם ורוכס את הסנדלים, אחרי שאני שואל אותו איך הוא מעז, ברוב חוצפתו, לבלות את צהרי יום ראשון באמצע המדבר, רחוק כל כך מהמחשב ומההמולה של תחילת השבוע.
אנחנו נמצאים על שפת הבריכה הירוקה של עין עקב, נווה מדבר בלי חשמל ובלי פיתוח. כדי להגיע לכאן ירדנו לשטח, אל הדרך המשובשת של נחל צין. הפורד קוגה משייט על פני חלוקי הנחל ומדי פעם מבליחה לפנינו משפחת יעלים או חוגלות. סביב המעיין כעשרה אנשים מבשלים קפה, מגלגלים סיגריות וטובלים רגליים במים. הפקק היחיד כאן אוטם את הבקבוק, והמפות עשויות נייר, ולא שמורות בסלולרי.
כחצי מיליון איש מבקרים מדי שנה בשמורת הטבע מצוק הצינים, שכוללת גם את אחוזת הקבר של דוד בן־גוריון ואשתו פולה. רק אחוז קטן מהם טורח לצעוד ברגל עד לעין עקב, 12 קילומטרים לפחות אם אין לך רכב שטח. "ההליכה הארוכה היא מסננת טבעית, ולכן מגיעה למעיין בעיקר אוכלוסייה איכותית", אומר הפקח יבגני. בלילה מציב כאן יבגני מצלמות, כדי לוודא שבני האדם מפנים את עין עקב לטובת חיות הבר. "אני רוצה לראות בשלוש בלילה תמונות כאלה", הוא אומר ומראה לנו סרטון בטלפון שבו תן לוגם בהנאה ממי המעיין.
מלבד שוהם ואחיו, שלקחו יום חופש כדי לטייל, יושבות סביב המעיין עוד שתי חבורות של בנים, בחזות חשופים ופק"ל קפה.
יובל, עומר, יותם, אלעד ורועי הם חברים מרעננה, שהשתחררו לא מזמן מהצבא. מאתמול הם צועדים ואת הלילה בילו בשק שינה. הערב יחזרו בתחבורה ציבורית לרעננה, לעבודה במלצרות, לחיסכון הכסף לטיול במזרח. מהעבר השני של המעיין חבורה נוספת, צעירה יותר. איתי, איתי, בר ועידו הם בני 18 מגדרה, שמכינים צ'וריסוס על גזייה ונראים די רעבים. הם מה שנקרא "מורעלים", כאלה שעושים גיבושים ורוצים להגיע ליחידות הטובות ביותר. שמות כמו "אגוז" ו"מגלן" נזרקים לאוויר, ואחד מהם מספר שכבר התקבל לקורס טיס וכולם מביטים בו בקנאה. "מה שצריך לעשות עושים על הצד הכי טוב", אומר זה שהולך לקורס טיס, וחוזר לטגן צ'וריסוס. •
