אלכס מויסיינקו, סטודנט להנדסה בן 30 מאשדוד, הפך לפני שלושה חודשים לאב ומאז יחסה המתנכר של המדינה מכאיב לו אפילו יותר. הוא נולד בבלרוס, עלה לישראל עם משפחתו כשהיה בן 8 ושירת תשע שנים כקצין קרבי בחיל הים. במהלך שירותו הצבאי השתתף אלכס במסע "עדים במדים" למחנות ההשמדה בפולין והיום הוא פועל בהתנדבות באשדוד לרווחתם של ניצולי השואה בעיר. אבל בשביל המדינה הוא לא מספיק יהודי כדי להינשא בישראל. "גדלתי והתחנכתי כאזרח חילוני על טוהרת המסורת היהודית. מבחינת חוק השבות אני מספיק יהודי כדי לחיות בישראל ולמלא את כל חובותיי כאזרח", הוא אומר. "יש לי זיקה ברורה ללאום היהודי וזורם בי דם יהודי, אבל אני לא מזדהה עם הדת. לכן אני לא יכול, מצפונית, לערוך גיור אורתודוקסי שבו איאלץ להתחייב לשמור על כלל המצוות".
לפני שלוש שנים, כשביקש למסד את הקשר בינו לבין זוגתו, גילה אלכס שהשירות הצבאי, ההתנדבות והמסורת עליה גדל פשוט לא מספיקים. לבסוף הוא ובת זוגו טסו לפראג ונישאו שם בטקס אזרחי. "כשחזרנו לארץ ערכנו טקס חופה וקידושים, וגם הקמנו בארץ בית שמושתת על אהבת הארץ והמסורת, על המשפט 'ואהבת לרעך כמוך'. אני מרגיש שהרבה מאוחזי המושכות במדינה שכחו את המשמעות של המשפט הזה".
כ־350 אלף ישראלים יוצאי ברית־המועצות לשעבר וילדיהם נתקלים באבסורד הזה בעוצמה כשהם מגיעים לאחד הרגעים המרגשים בחיים — החתונה. הטבעת נשלפת, ההורים מתרגשים, אבל המדינה לא שותפה לשמחה: ישראל מפלה באופן שיטתי וממוסד מאות אלפי ישראלים שעלו ארצה מכוח חוק השבות, שירתו בצבא ומשלמים מסים. במעמד הקמת המשפחה הם מגלים שכדי לעלות ארצה הם היו יהודים מספיק, אבל כדי להתחתן בה — לא. הכל בגיבוי המדינה.
היום יקריאו חברי כנסת במליאה את עדויותיהם של אזרחים שעלו לישראל על פי חוק השבות, סבלו מאנטישמיות בארצות מוצאם, התגייסו לצה"ל, משלמים מסים ותורמים למדינה, ולמרות הכל נאלצו להתחתן מעבר לים כי מבחינת ההלכה הם לא מספיק יהודים. הניסיון להשתמש בכוחם של חברי הכנסת כדי להשמיע את קולו של הציבור הגדול הזה הוא חלק מקמפיין של תנועת "ישראל חופשית" וח"כ יואל רזבוזוב (יש עתיד), שמבקשים להעלות את המודעות לטריקת הדלת המשפילה הזו, שעולה ל־350 אלף אזרחים ישראלים בתחושת השייכות לארצם — וגם בסכומי כסף גדולים.
תמרה קלינגון, שחקנית להקת "ציפורלה", כוכבת הסרט "אפס ביחסי אנוש" והסדרה "סברי מרנן", עלתה לישראל מאומן כשהייתה בת 12. "באוקראינה הלאום נקבע על פי האב, שם נחשבתי ליהודייה וקיבלתי על זה מכות. כשעליתי לישראל התברר לי שזה הפוך וכאן זה נקבע לפי האם. לאבא שלי אמרו שתהיה לי בעיה להתחתן, אז הוא רשם אותי לבית ספר ערב לגיור, אבל הם עשו בדיקות פרטניות בבתים ורצו לראות שיש למשל שני כיורים, ונכשלתי. היום אני לא עוברת גיור מבחינה עקרונית. אני יהודייה, אני רואה את עצמי כיהודייה".
קלינגון נאלצה להינשא לבחיר ליבה בניו־יורק. "יש לי חברה שמכל הכיוונים היא יהודייה, אבל דרשו ממנה להביא את סבתא שלה, חולת אלצהיימר ובקושי זוכרת איך קוראים לה, כדי להוכיח שהיא יהודייה. אלה תהליכים משפילים שאני לא מבינה למה צריך לעבור אותם בשנת 2017".
כשתמרה ובן זוגה חזרו לארץ הם ערכו טקס אלטרנטיבי מיוחד. מצד הכלה חיתנה אותם דאנה איבגי, ומצד החתן נמרוד דורי. במקום לשבור כוס, הזוג סגר מעגל חשמלי שהדליק עשרות נורות באולם.
ב"ישראל חופשית", הנאבקת להפרדת דת ומדינה, פועלים כבר שנים לקידום חקיקת פתרונות אזרחיים שיסדירו נישואים מחוץ לרבנות. "מדינת ישראל לא יכולה מצד אחד להשקיע משאבים ומאמצים לעידוד עלייה ומנגד לתת למאות אלפי אנשים אזרחות בערבון מוגבל ולזרוק אותם בצידי הדרך ביום החשוב בחייהם", אומרת קטיה קופצ'יק, מנהלת תחום דוברי הרוסית ב"ישראל חופשית". "הממשלות שהביאו אותם לכאן ממשיכות להיכנע למונופול הרבנות המאובן". עד להסדרה בחוק של מעמד הנישואים האזרחיים "ישראל חופשית" מציעה טקסי חתונה אזרחיים דרך "הַוָיָה", מרכז ללא כוונת רווח שמחבר בין עורכי טקסים לבעלי השמחה לצורך בנייה של טקס אישי ומותאם להשקפת עולמם של החוגגים.
גם ח"כ רזבוזוב לא מחכה להבשלת התנאים להסדרה בחוק של נישואים אזרחיים. הוא מבין היטב שבהרכב הממשלה הנוכחי אין סיכוי להעביר חוקים שיפגעו במונופול של הרבנות על הנישואים — והגירושים. לכן הוא מקדם פתרון ביניים שיחייב את המדינה לשאת לפחות באחריות הכלכלית לאפליה של מסורבי החתונה. ביום ראשון הבא יעלה רזבוזוב הצעת חוק לוועדת השרים לענייני חקיקה שמבקשת לפצות כספית זוגות שלא יכולים להתחתן בישראל ונאלצו להינשא בחו"ל.
בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב: "על מנת למנוע הפליה של בני זוג שאינם יכולים מטעמי דת להינשא בארץ, על המדינה לדאוג גם להחזר הוצאותיהם הכספיות בגין נסיעתם לחוץ לארץ ועריכת הנישואין שם, הוצאות שהיו נמנעות לו היו יכולים להינשא בארץ. כך ייעשה עד שיוסדר בחקיקה נושא ברית הזוגיות או לחלופין הנישואין האזרחיים".
"מדובר בהצעת חוק הגיונית וצודקת", אומר ח"כ רזבוזוב. "ישנם אזרחים שהמדינה מתייחסת אליהם כאזרחים סוג ב', והגיע הזמן לשים לזה סוף. המדינה לא מאפשרת להם להתחתן בישראל ומאלצת אותם לשלם כסף עבור זכות בסיסית. לכן אין ספק שמגיע להם, לכל הפחות, פיצוי כספי על ההוצאות שהם נדרשים לשלם כדי לממש את זכותם ואהבתם".
בינתיים, באשדוד, מויסיינקו נאבק בכעסו. "יש קבוצה גדולה של אזרחים שהשתלבה לגמרי בהוויה ובתרבות הישראלית, שחלקה איבד כאן בנים ובנות בהגנה על המולדת ושמופלית בצורה כל כך בוטה. אנחנו לא מבקשים לשנות את חוקי ההלכה, אנחנו טוענים שאם ניתנה לנו הזכות לקבל אזרחות ישראלית ולעלות ארצה, ואנו מקיימים את כל חובותינו נאמנה — צריכה להינתן לנו הזכות להתחתן במסלול עוקף רבנות".
מה דעתך על הצעת החוק שח"כ רזבוזוב מתכוון להעלות בשבוע הבא?
"אני מקווה שהיא תזכה להיענות רבה ותשמש מדרגה בדרך לשוויון המיוחל. חייבת להיות אפשרות חילונית אזרחית להינשא. הפסקנו לשתוק. אם למישהו לא ברור, אנחנו, דור שני לעולי ברית־המועצות, כאן כדי להישאר. אין לנו שום כוונה להיות סוג א' בחובות וסוג ב' בזכויות".
בוסיה צלמן, בת 29 מלוד, עלתה ממולדובה כשהייתה בת חמש וחצי. תמיד ידעה שעל פי ההלכה היא לא נחשבת יהודייה, וכשהגיעה לצבא שמעה על קורס "נתיב" והחליטה להצטרף ולהתגייר. "הגעתי אליו מאוד נאיבית, חשבתי שכולם מגיעים מתוך רצון להתגייר ולחיות כפי שכל אחד בוחר. ביקשו מאיתנו לכתוב מכתב שאמור להסביר למה אנו הולכים על התהליך הזה. שפכתי את הלב וכתבתי בשיא הכנות כמה אני מרגישה חלק מהמדינה, חלק מהעם היהודי, ושאני רוצה להיות שייכת גם על הדף, מבחינת המוסדות הרשמיים של המדינה, ולא רק בלב שלי. אחרי שהגשתי את המכתב המדריך שלי אמר שהמכתב לא מתאים לבית הדין. על השאלה למה הוא ענה: כי לא התחייבת להפוך לדתייה ולשמור אורח חיים דתי. בסוף הגעתי לבית הדין, שם חטפתי פיק ברכיים, בלק־אאוט ובכי. נאמר לי שאני לא מספיק חזקה ושעליי להתחזק ורק לאחר מכן לחזור. החוויה הזאת זעזעה אותי".
כשפגשה את בן זוגה, "יהודי כשר", החליטה לוותר על הגיור. "בהתחלה תיכננו לטוס לאיזו מדינה ולהסדיר את זה, אבל בינתיים קנינו דירה ונולדה לנו ילדה וזה נראה לנו מספיק מחייב אחד כלפי השני. כשהילדה שלי תגדל ותשאל אותי האם אני יהודייה, אני אגיד לה שגדלנו כאן, שאנחנו ישראלים ומגיע לנו להיות שווים במדינה שלנו".
את כועסת?
"זה בהחלט מכעיס, אבל נראה שקורים במדינה דברים הרבה יותר גרועים ומכעיסים. אני אופתע אם משהו ישתנה כי נדמה שאנחנו מיישרים קו עם ערב הסעודית. בגדול יש תחושה שזו בעיה של קמצוץ קטן של אנשים".
"הייתי הרוסייה היחידה בכיתה מלאת ישראלים", אומרת ריטה רובינסקי, שעלתה לארץ בגיל 8. "יש לי זיכרונות לא פשוטים עם ילדים ישראלים שגם כך יכולים להיות קשים למי שהוא שונה. בכיתה ד' גיליתי שאימא שלי לא יהודייה. לא ידעתי מה משמעות הדבר, אבל זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את השם 'גויה' מילד בכיתה שקרא לי כך. החבר הראשון שלי התבייש ולא סיפר לאימא שלו שאני לא יהודייה על פי ההלכה".
ואז, כמו עולים רבים, הגיעה רובינסקי לצבא והוצע לה להצטרף לקורס גיור. "מאוד שמחתי שסופסוף ניתנת לי האפשרות לעשות משהו ולהיות כמו כולם. התעניינתי, למדתי, החלטתי להתמסר לתהליך כמה שאני יכולה. אבל לחלק של התפילות והמצוות לא הצלחתי להתחבר. אני באה מבית חילוני וזה הרגיש לי מאוד מכני. המחשבה שכל זה רק כדי שהם יקבלו אותי כשווה במדינה הזאת פשוט הרגישה לי כעוול. לפני שנתיים וחצי הכרתי את בעלי. הדבר הראשון שאמר לי כששמע על העניין היה שבשבילו אני יהודייה ושום דבר לא יעזור לי גם אם ארצה להתכחש לזה. שם החלה קבלה עצמית שלי שמאז רק הולכת ומתחזקת. לפני חודשיים התחתנו בטקס אזרחי בארץ. אני חצי יהודייה, אבל לא חצי בנאדם. זה לא הגיוני שיש ציבור כל כך נרחב שלא יכול להתחתן בארץ. אנחנו כמובן לא רשומים כנשואים בארץ. אני מחשיבה את עצמי יהודייה. זה שההלכה לא מחשיבה אותי — ההפסד כולו שלה".
את מאמינה שיכול לבוא שינוי?
"לפני שנה הכרתי זוג מקסים שהתחתן בחתונה רפורמית. שאלתי אותם אם הם לא יכולים להתחתן בארץ, והם אמרו שהם יכולים. שניהם הגיעו ממשפחות מסורתיות אבל אמרו שהם לא יכולים לקחת חלק עם ממסד כל כך מושחת שמפלה אזרחים על חשבון הדת. פתאום התמלאתי תקווה והערכה, תחושה שאולי הגיע הזמן שישראל תוכל לחוקק חוקים שלא מתיישבים רק עם הדת. חוקים של חייה ותן לחיות. כך רוב העם רוצה, ואנחנו פשוט לא מיוצגים". •
