המסקנה מסיכומי השנה שהתפרסמו עד כה היא שהרוק חי, בועט - ולא רלוונטי. לא שחסרו אלבומים מצוינים ויצירות מרתקות, אולם הדומיננטיות האבסולוטית של ההיפ־הופ וההתפעלות המודעת לעצמה מלהיטי פופ, דחקו את הרוק עוד יותר לשוליים: ארקייד פייר התרסקו עם אלבום גרוע וסיבוב הופעות מביך, הנשיונל נהדרים אך עגמומיים מדי עבור דור הסנאפצ'ט והפרונט־מן הכי מעניין של השנה היה, ובכן, ליאם גאלאגר. וכשאתר אינדי כביכול כמו פיצ'פורק בוחר ב־Bodak Yellow של קארדי בי כשיר השנה, זה אומר הכל.
לכן, לא פלא שנרשם זינוק נוסף במניות הכמיהה הנוסטלגית למהפכת הרוק של תחילת המילניום, המיוצגת דרך הספר הכיפי Meet Me In The Bathroom של העיתונאית ליזי גודמן. תחילה נשטפה תקשורת המוזיקה בציטוטים העסיסיים להדהים של גיבורי וגיבורות התקופה מתוך המסמך, כולל סיבובי הופעות מטורפים, אינספור הסנפות ואפילו אורגיה עם קייט מוס. כעת מגיע השלב הטלוויזיוני: בשבוע שעבר פורסם כי הספר יעובד לסדרה דוקומנטרית, שתגולל את פריצתם של הסטרוקס (בתמונה), Yeah Yeah Yeahs, אינטרפול, LCD סאונדסיסטם, טי־וי און דה רדיו, קינגז אוף ליאון ואחרות.
אמנם המהומה רבתי שהתעוררה בעקבות הספר מעלה חשש שהדוברים יהיו פחות ישירים וכנים מול המצלמות, אבל באמת שגם חצי ממה שנכתב שם יספיק לדוקו־רוק מעולה. ובעיקר, תהיה זו רטרוספקטיבה לפעם האחרונה שבה הרוק היה ז'אנר שסחף אליו המוני צעירים שרקדו את Last Night של הסטרוקס במסיבות והתאהבו נואשות בקארן או מה־Yeah Yeah Yeahs. ככה זה: עד שאלכס טרנר יתעורר, כל מה שנותר הוא געגוע ישן לצליל לא מכוון.
