הפסיכולוג נראה מסוקרן. תמיד אני מתייחסת אליהם קצת כמו לקהל. חשוב לי שהסיפור יעבור. שיתרגשו, יתפעלו, יזדעזעו, ימחאו בסוף כפיים. מצידי אפילו שישרקו "בוז", רק שלא אצא איזו משעממת. אז סיפרתי לו הכל. באובר־אקטינג. עם תנועות גוף, דרמה במקומות הנכונים ופה ושם מבט נבוך, כי באמת עשיתי כמה שטויות בחיי. הכנתי גם פאנצ'ים ממש מצחיקים. את חלקם אפילו בדקתי על קהל אמיתי בהופעות שלי, אבל הוא לא צחק. מקסימום הינהן בהבנה.
זו הייתה הרגשה משונה. כמו להתפשט מול שתי אחיות, רופאה וסטאז'ר, בחדר לידה, ולנסות לשדר אצילות. ברור שאפילו אם תרצי להסתיר את החיה שבך, אין לך איך. אז אל תעשי חשבון לאף אחד, קרן, ותמשיכי ללחוץ. תלחצי. ולחצתי הכל. כולל תאריכים, שמות, כתובות, מגיל שלוש ועד 38. כשסיימתי, הרגשתי שהצלחתי לתמצת מחצית חיים בחצי שעה. ברור ששמרתי 20 דקות ספֵּר למסקנות שלו, אחרת על מה אני משלמת? אם רק אני מופיעה פה, איפה לעזאזל הצ'ק?
בפעם האחרונה שביקרתי אצל פסיכולוג, איתי, חבר שלי, זרק אותי. לא הרבה השתנה מאז. אולי רק המספר במשקפיים ואיתי. אני רואה את עצמי פחות מטושטש ואת העולם יותר, ועדיין נכנסת בקירות. מבינה לאילו בורות תכף אפול, וחופרת עוד. לא נחה לרגע. לא עוצרת לחשוב על כלום, כי זה מבזבז זמן עשייה יקר.
באתי אליו כי ידעתי שהגיע זמן ללמוד איך להתלבט. להתחבר לזמן. להיות בגילי. ליהנות מהפירות שגידלתי, עם המשפחה, עם עצמי המתוקנת, ולזרוע זרעים חדשים נכונים. והכי חשוב — להפסיק להתנצל. ללמוד להתגאות בי, כאילו הייתי אמא שלי.
זאת שנת פריצת גבולות. כל מה שחשבתי שאני לא — החלטתי שכן. רקדנית איומה — שרוקדת עכשיו על הבמה עם רקדניות מקצועיות. לא מחזאית — שכתבה מחזה. משחקת את עצמי ערב־ערב על הבמה — למרות ששחקנית אני לא. וזאת שלא מתקבלת אף פעם, אפילו לא ללהקה צבאית, ובחיים לא עוברת אודישנים — שעברה החודש אודישן לתפקיד ראשי בסרט. אולי גם לחשוב אני מסוגלת? אולי הגיע הזמן שאצליח לקטוף את הפירות שלי בנחת, למרות שחלקם עדיין בוסר, וליהנות מהנוף? לא הכל חייב להיות מושלם. לא הכל חייב להיות דפוק כמו שהיה.
ויש גם תחביב ישן שנקרא הרס עצמי. כשהכל שלם מדי, מגיע צורך לפרק. לאונרד כהן כתב שרק דרך הסדקים נכנס האור. אז עד כמה לסדוק ומתי להתחיל שוב בשיפוצים? ואיך בונים תשתית אישיותית חדשה, כשכבר מאסת בהומור העצמי על עודף משקל, כישלונות סדרתיים וחוסר ביטחון?
את נראית טוב. גם כשנראית רע והרגשת טוב עם עצמך — נראית טוב. להגיד שיש לך נטייה להיכשל תמיד? זה קצת מעצבן. היו כמה הצלחות, אז ותרי על תדמית האנדרדוג, למרות שיותר קל לבוא מלמטה. חסרת ביטחון? בטח לא יותר מכל אישה אחרת שממש בטוחה ביכולות שלה ושומרת על צניעות בריאה.
אולי הפסיכולוג יעזור לי למצוא קרן חדשה? היא לא תחליף את הישנה, רק תצטרף אליה. לדרוך במקום זה גם לדרוך על עצמי. ובעצם כבר מצאתי. אני חדשה. עכשיו רק צריך לקלף ממני את הניילונים.
פסיכולוגים מתקנים את המחר באמצעות אתמול. כל הזמן חוזרים אחורה. כמו ללמוד מההיסטוריה על מלחמות. כמו לפצח קוד גנטי בשביל לרפא מחלה.
החיטוט בעבר מעייף אותי, אפילו קצת מעצבן, אבל הוא נמצא איתי תמיד. על מי אני עובדת? כשאני כותבת שיר, הוא אף פעם לא מספר עליי יושבת וכותבת שיר. זה תמיד על דברים שהיו. אפילו אם רק לפני רגע אחד. מיגרנה או שפעת מתפרצות רק כשהגוף נח לרגע. אז אני מנסה לנוח מעצמי ולאפשר לפסיכולוג לקחת אותי אחורה, בלי התנגדות. זה לא אומר שאני בנסיגה, רק לומדת איך עדיף להתקדם.
היה לי בן זוג שהתהלך בעולם כמו דף חלק. לא סחב איתו כלום. שום פצע, שום טראומה שתפריע לתמימות. זה היה קצת כמו לחיות עם תינוק. כי אפילו לילדים יש שדים מתחת למיטה. אני החלטתי שאף שד הוא לא דמיוני לגמרי, אם הפחד ממנו מוחשי וקיים.
בחרתי לדבר על השדים. להמציא להם שם ופנים. עכשיו, כשאנחנו סוף־סוף נפגשים, יש לי סיכוי לגרש אותם. אולי אפילו אלמד לחבב כוסברה.
לא חסרים שדים. אחד מהם הוא ההתנצלות. בגלל זה אני גרועה בפרזנטציות. מעולם לא הייתי מסוגלת לעמוד מול לקוח פוטנציאלי ולהגיד לו: "יש לי מה לתת. קח!" לשווק את עצמי בלי למצמץ. בלי לסייג. בלי לחייך חיוך נבוך. הקול שלי היה נעשה גבוה, ילדותי, מתנחמד. את הטון האמיתי, העמוק, הנשי, שמרתי בסוד.
החלטתי שאני מפסיקה עם זה. מתחילה להתחבר לעצמי ולהבין שיש דווקא משהו מאוד מסתורי באישה עם קלפים חשופים. אולי כי היא הבינה שאלה בסך הכל קלפים.
נראה לי שהסודות שלנו הם כלי עבודה. אנשים אוהבים אנשים מורכבים שמדברים על זה פשוט. הרי כולנו חווים את אותן התלבטויות, בערך.
ובאמת, מאז שהתחלתי לעבוד על זקיפות קומה, דברים התחילו להתיישר. העבר לא מת, הוא רק עובר מטמורפוזה. במקום גוף שפוף של נערה נבוכה, גב זקוף של אישה שהתגברה על קושי.
האישה הזאת היא אני היום. מי שיאהב אותי, ייפרד מהבמבי המבוהל ויתחבר לאיילה. ללביאה. לכרישה כשצריך פה ושם לנעוץ שיניים.
מסכימה כרגע לא לבחור בכלום. לשהות בלא נודע. טועמת פירות ונושמת. לא מבדרת אף פסיכולוג, כי אני לא קומיקאית ולא דמות טרגית. אני אישה בעולם שמחפשת מהו בדיוק העולם הנכון עבורה. איזה זרע נכון עכשיו לזרוע ואיזה גבול עדיף לפרוץ רק בשירים.
