כשהכנר ניצן־חן רזאל מתראיין לרגל המופע החדש שלו עם התזמורת האנדלוסית אשדוד, ברור לו לגמרי שהוא לא יוכל להתעלם לאורך זמן מהפיל שבחדר. זה ניכר באנחה קטנה של השלמה שהוא מפליט ברגע שאני שואלת אותו על בן דודו, המוזיקאי יונתן רזאל — האיש והמסקינטייפ — שהסעיר את המדינה כולה כשכיסה את עיניו במהלך מופע מול נשים רוקדות.
"יונתן הוא קודם כל בן דוד אהוב, יקר ומוערך מאוד", הוא אומר. "הוא ואחיו אהרון הם כמו אחים שלי. גדלתי איתם, למדנו יחד באקדמיה למוזיקה, אני מנגן איתו בהופעות והוא בהחלט מהווה מקור השראה". נכון שהוא פחות שנים בדת מאשר בן דודו — ניצן־חן הוא היחיד מבני משפחתו שחזר בתשובה רק כשהיה בן 19 — אבל הוא בהחלט מבין אותו: "יצא לי כבר להיקלע למצבים שמסכמים משהו בכתב, ואז הדברים משתנים בזמן אמת, וזמר חרדי שיש לו קווים אדומים צריך לבחור איך להגיב".
מבחינתו, הנושא כולו נופח מעבר לכל פרופורציה. "אנשים נתפסים לשטויות ומחפשים אקשן. העיתונים רוצים למכור והאתרים מבקשים למכור פרסומות, אז יאללה – מנפחים", הוא אומר. "בסך הכל יונתן בהחלט מגיע למגוון של קהלים ופתוח לקהלים שונים, ומסקינטייפ, או 'גאפה' כמו שקוראים לזה בעגה המקצועית, יש המון על הבמה. היו גם שהעירו על הצבע השחור של המסקינטייפ. ומה אם הוא היה בצבע ורוד?" הוא צוחק.
איך אתה היית מגיב במצב כזה?
"בהופעות שלי עם אהוד בנאי יש לנו גם התמודדויות עם קהל שרוקד ושר, אז לאורך השנים אנחנו לומדים לשמור על העיניים. גם לאהוד לא תמיד נוח שבנות מקפצות מולו בלבוש חשוף ולא צנוע. זה לא נוח. אז מסיטים את המבט. לי זה קל יותר כי אני עם כינור, שזה כלי נייד. אפשר תמיד לזוז הצידה, להסיט את המבט, ובתור מלווה זה לא מפריע לאף אחד. יונתן ישב תקוע שם מול הקהל ולא יכול לזוז מהפסנתר. אני בטוח שהוא שמח שהבנות רקדו, כי זה מוכיח שהן שמחות. הוא פשוט אמר לעצמו: למען השלמות שלי עם עצמי אני לא רוצה לבהות. אין לי לאן להסיט את המבט, אין שם גברים שאפשר להסתכל עליהם, כל הקהל הוא נשים, ואני יושב סטטי מולן ולא יכול לזוז. אז הוא בעצם אומר להן: 'תרקדו איך שבא לכן, אני לא מביך אתכן ולא מביך את עצמי' וזהו. השאלה איך אתה מקבל את זה. אם אתה לוקח את זה למקומות של פחד ורתיעה, או פשוט מבין שזכותו של בן אדם להסתכל על מה שבא לו ולא להסתכל על מה שלא בא לו".
כמי שהופיע שנים רבות על במות לצידם של אהוד בנאי, מאיר בנאי, עמיר בניון, שלמה ארצי, הברירה הטבעית ושולי רנד, ניצן־חן רזאל עוד מנסה להתרגל למצב החדש שבו הוא לא כנר מלווה אלא מוזיקאי מוביל שמגיש חומרים מקוריים משלו. אלבום הבכורה שלו שיצא ב־2013, "מוצא מקום", הוא מסע שורשים בעולם הפיוט של כל עדות ישראל, "כשבסופו, מסע השורשים שלי עצמי הגיע בסוף לפיוטים האשכנזיים", אומר רזאל, שמגדיר את עצמו "מוזיקאי אינדי־דתי".
בינתיים הוא מנגן לילדים וחושף בפניהם את אוצרות השירה והפיוט היהודי, ביחד עם סיפורים אישיים מחייו. במופע שלו, "הדרך אל האוצר", הוא מספר להם את הסיפור החסידי המוכר על יהודי שחולם שהוא צריך לנסוע ולמצוא אוצר מתחת לגשר, וכשהוא סוף־סוף יוצא לדרך ומגיע לגשר – הוא מבין ש"האוצר" נמצא אצלו בבית. השבוע הוא יחבור לתזמורת האנדלוסית אשדוד בקונצרט פתיחת עונת "האנדלוסית לילדים" שיתקיים מחר (25.12) במוזיאון תל־אביב, וב־27.12 במשכן לאמנויות הבמה באשדוד. "יש לי גישה לילדים, ואני ילד בנשמתי", אומר רזאל, בן 42, נשוי ואב לשישה ילדים בני שלושה חודשים עד 16.
ואיך תרגיש אם אחת מחמש בנותיך תרצה לפתח קריירה מוזיקלית, ותגלה שהיא לא יכולה לשיר בפני חצי מאוכלוסיית העולם?
"זה בהחלט מורכב. לא קל. אבל אני מאמין שכל אחד יכול למצוא את המקום שלו בתוך הדת. אני רואה אנשים סביבי שקשה להם עם זה, וזה אפילו מעורר כעס. אני רואה את ההורים שלי וכמה קשה להם עם הדתיות שלי, על אף שאני בן אדם די מתון. אבל אני רואה גם אנשים כמו אתי אנקרי ודין־דין אביב, ואני רואה שהן מוצאות את דרכן ואת מקומן, ונראה לי שהן עושות את זה בשמחה".
