בעיניי, הכי ישראלית היא היכולת שלנו להיות אחד עבור השני בעת צרה", אומר נשיא המדינה ראובן ריבלין. "ישראלי, בכל מקום שהוא בעולם, תמיד יידע למצוא את הישראלי שיושיט את היד ויסייע. אנחנו עושים את זה בלי לשאול שאלות, בלי ציפייה לתמורה. נכון, אנחנו שוכחים לעיתים את היכולת הזו בימי שגרה ושקט, אבל גם מתחת לפנים הכעוסות והמאוכזבות יש קשר אמיץ. כמו שכתב יוסי בנאי: 'כאן נושאים את הסבל בתוך סל השמחות, כאן שותים את הצער בגביעי אהבה, כאן שרים שירי סער בין תפילות אשכבה'".
איזה אדם, מקום המדינה ועד היום, מייצג את הישראליות בעיניך?
"אמנם הייתי איש מודיעין בשירותי בצה"ל, אבל יש שורה שאני מאוד מתחבר אליה דווקא ב'שיר הצנחנים' שכתב חיים חפר: 'כל צנחן הוא החיל כולו'. אני מאמין שכל ישראלי הוא הישראליות כולה. הוא המדינה כולה, על כל פניה. מהות הישראליות — זה המגוון, הפסיפס המרהיב. לפעמים אני יושב עם חיים גורי ואני מרגיש כאילו אני יושב עם המדינה על כל שנותיה, לפעמים אני פוגש את אל"מ שי סימן טוב, שנפצע אנושות ב'צוק איתן' והשתקם, ואני מרגיש כאילו הישראליות כולה ניצבת לנגד עיניי, ולפעמים זה פשוט בשיחה עם הנכד שלי".
איזה מקום במדינה – יישוב, אתר, חבל ארץ – הוא הכי ישראלי בעיניך?
"ירושלים, כמובן. אני בטוח שלא צריך אפילו להסביר את זה. ירושלים היא ציון, ירושלים היא הציונות, ירושלים היא העבר והיא גם העתיד. אני בטוח שכך מרגישים כל הישראלים גם כאשר מקומות נוספים חביבים ויקרים להם. במפגשי עם קהילות יהודיות בחו"ל אני תמיד אומר שנפלא לראות עולם ושאכן יש מקומות נפלאים בכל רחבי תבל, אבל שעבורי אין מקום כמו ארץ ישראל. הרגע שבו נוגעים גלגלי המטוס באדמת הארץ הוא מבחינתי השיא של כל מסע בחו"ל ורגע הכניסה בשערי העיר ירושלים משמח מבחינתי בכל פעם מחדש".
איזה אירוע בהיסטוריה של המדינה הוא הכי ישראלי בעיניך?
"טקס הדלקת המשואות בהר הרצל הוא בעיניי האירוע הישראלי ביותר. זה לא מאורע היסטורי אלא אירוע נקודתי שמתחדש כל שנה, אבל עבורי הוא ממצה את הישראליות. היכולת של הטקס הזה לדבר אל כל ישראלי, לא משנה מהיכן הוא ומה מוצאו, הרוח המיוחדת שמנשבת בהר ומגיעה דרך מקלטי הטלוויזיה לכל בית ובית, הן המגדירות את הנקודה הישראלית שבה נפגשים זיכרון ושמחה. האנשים וההישגים הם שעושים את האירוע הזה מיוחד כל כך. לאורך השנים הפך הטקס למוסד ערכי, חוצה שבטים ומחנות פוליטיים, ואני מאוד מקווה שנשכיל לשמור עליו ככזה".
מה התכונה החיובית הכי ישראלית בעיניך?
"החום האנושי. הישראלים והישראליות חשים קרבה לכולם. זה מה שיוצר חברה אכפתית ודואגת, למדינה ולחברה, לקרוב ולרחוק".
מה התכונה השלילית הכי ישראלית בעיניך, ולמה?
"החום האנושי. אין מה לעשות, כשאכפת לנו כל כך, זה מוציא מאיתנו לפעמים רגשות ומעשים לא פשוטים. אני מאמין בכל ליבי שמקור הרגשות הללו הוא חיובי, אבל לפעמים אנחנו חוצים את הגבול".
באיזה אירוע מהביוגרפיה הפרטית שלך חשת הכי מחובר לישראליות?
"מעל כולם — רגע הנפת הדגל בפעם הראשונה אחרי קום המדינה, כשהייתי ילד. אני, שזכיתי לראות זאת בעיניי, עדיין מתרגש בכל פעם מחדש ברגע הנפת הדגל כמעט כמו הייתה זו ההנפה הראשונה. אני יודע כמה עמלנו עבור הרגע הזה, כמה הוא לא מובן מאליו, והתחושות האלה צפות ועולות בכל פעם שאני רואה את דגל ישראל מונף.
"אני זוכר את רגעי הקמת המדינה כילד קטן; אני זוכר את רגעי איחוד ירושלים ב־1967 כחייל; את צליחת התעלה, את המינוי לתפקיד חבר כנסת ואחר כך ליו"ר הכנסת. כולם רגעים שבהם האישי והלאומי התלכדו. ועדיין, הרגע שבו חשתי את החיבור העמוק ביותר לישראליות היה בעת שנשבעתי אמונים כנשיאה העשירי של המדינה. אני מודה כל יום על הזכות שניתנה לי לייצג את מדינת ישראל".
מה היית מתקן בישראל של היום?
"אני חש שאנחנו עסוקים כל העת במלאכת התיקון וזה מה שמבטיח לנו את הצמיחה המתמדת. אנחנו מתקנים את צורת השיח שלנו אחד עם השני, את עוצמת הקיטוב בינינו, את הפערים בינינו. לצערי, גם במדינת ישראל של היום, במקרים רבים אנחנו יכולים לדעת מה מצבו הכלכלי, החברתי, הבריאותי והחינוכי של אדם, משני נתונים: מוצאו ומקום מגוריו. את זה חייבים לתקן. החלום הישראלי משותף לכולנו, וכך צריכה להיות גם היכולת להגשים אותו ואת עצמנו".
מתי היית הכי גאה להיות ישראלי?
"תפקידי כנשיא מייצר לי רגעי גאווה שכאלה בנדיבות. השיאים שמורים ליום העצמאות, עם החיילים המצטיינים, כשהדגל מונף וההמנון מושמע, אבל בכל יום אני חווה רגעים שכאלה, בפגישותיי עם אנשי המעשה שמפתחים את המדינה הזו ובונים אותה בעמל כפיהם ממש. כשאני פוגש במורים שלנו, כשאני פוגש בחקלאים שלנו, כשאני פוגש ביוצרי הקולנוע והתיאטרון שלנו, בסופרים ובמשוררים שלנו, בפסלים ובציירים, כשאני פוגש בילדי הגן שלנו — תמיד, רוחב לב וגאווה".
האם היה רגע שבו התביישת להיות ישראלי?
"מעולם לא".
לו יכולת לשנות אירוע היסטורי אחד בתולדות המדינה, מה הוא היה?
"הירי על אלטלנה. לאורך שנים ליווה אותי כעס אמיתי על ההתנהלות שהובילה למותם של אחינו ואני חושב שהלכתי ללמוד עריכת דין בעיקר בגלל האירוע המכונן הזה, שחידד בי את הרצון המולד ללחום למען צדק בכל תחומי החיים. לו יכולתי, הייתי משכנע את בן־גוריון שהאנשים על הסיפון הם אחים ולא חס וחלילה אויבים. אני תמיד חושב שאם מישהו היה משכנע אותו בכך, יכול להיות שכל אירועי מלחמת העצמאות היו נראים אחרת".
אם היית צריך להסביר במשפט או שניים לאורח מחו"ל מהי מדינת ישראל, מה היית אומר?
"כשמגיעים אליי ראשי מדינות אני מספר להם על המדינה הייחודית הזו. מדינה יהודית ודמוקרטית, דמוקרטית ויהודית. המדינה הנפלאה ביותר בעולם, שנמצאת בצומת גיאוגרפי והיסטורי. מדינה שעברה מרשים ועתידה מזהיר. מדינה שאיננה פיצוי על השואה אבל היא לנצח תהיה מחויבת לזיכרון היהודי ותקדיש את כל כולה לביטחונו של העם היהודי".
מה המאכל הכי ישראלי בעיניך?
"אין מאכל או מטבח שמייצג את הישראליות לבדו. הרי זו מהות הישראליות – המגוון, הפסיפס המרהיב שעשוי ממאכלים רבים. אני זוכר באהבה את קציצות החוביזה הירושלמיות שאמא שלי הכינה. את תבשיל החצילים והעגבניות, שהספרדים קוראים לו 'בואג'ינס' ודוברי היידיש 'ברונג'ינס', שאני אוכל עם חלה בימי שישי. את הפלאפל הישראלי, במיוחד את זה של שלום ברחוב בצלאל, את פלאפל דמתי בגדרה ואת פלאפל שלמה ובניו בתל־אביב. ואם תתעקשו לשאול מה האוכל האהוב עליי, אענה בכנות: כל מה שרעייתי נחמה, בשלנית בחסד עליון, מכינה".
משלל הנושאים הבוערים שעל סדר היום, מהו בעיניך האתגר הגדול ביותר שישראל צריכה להתמודד איתו בשנים הקרובות?
"תהליכים דמוגרפיים ותרבותיים מעצבים מחדש את פני החברה הישראלית בעשורים האחרונים: מחברה המורכבת מרוב ומיעוט ברורים, לחברה המורכבת מארבעה מגזרים או 'שבטים' מרכזיים, שמתקרבים זה לזה בגודלם: חרדים, חילונים, ערבים ודתיים־לאומיים.
"מציאות חברתית זו משתקפת בהרכב כיתות א' כיום, שזרמי החינוך החרדי והערבי מהווים בו קרוב ל־50 אחוז, והיא מהווה למעשה 'סדר ישראלי חדש'. במציאות זו לא מתקיימים עוד רוב ומיעוט ברורים בהתייחס לשאלות יסוד אידיאולוגיות, ומכאן האתגר הגדול, שהרי נדרש מעבר מהתפיסה המקובלת של 'רוב ומיעוט' לתפיסה חדשה, של שותפות בין המגזרים השונים המרכיבים את החברה הישראלית".
מה תאחל למדינת ישראל ביום הולדתה ה־70?
"אאחל לה שתמשיך להיות כפי שהיא – מבוגרת וצעירה ברוחה בו זמנית; מחוברת לשורשיה ומתחדשת בצמיחתה; משגשגת ומגוונת; ישראלית אמיתית!"
מניסיון חייך, איזו עצה תיתן לילד או לילדה בני שבע שגדלים היום במדינה?
"יקירי או יקירתי, דעו לכם שכשאני הייתי בגילכם, לא חלמתי להיות נשיא אלא חלמתי שבכלל תהיה לנו מדינה. עתידה של מדינתנו מונח בידיכם, ומשכך — הרי שהוא ממלא אותנו בתקווה ובביטחון. אני מבקש מכם להרים את העיניים מהמכשיר שאתם ודאי אוחזים בו או צופים בו ולצאת החוצה, עדיף עם כדור. אני מבקש מכם להכיר את הארץ שלנו ברגליכם, כי יבוא יום והיא תקרא לכם, לסייע, לעזור, לקדם אותה. חשוב שתדעו שטובה הארץ מאוד־מאוד, על כל פניה וחלקיה".
לחצו לכל הטורים בפרויקט המיוחד
