בסינמה סיטי בגלילות התקיימה אמש הקרנת הבכורה של "העיתון", סרטו החדש והמדובר של במאי העל סטיבן ספילברג.
הסרט עוקב אחרי הלבטים שהובילו להחלטתם הדרמטית והאמיצה של בן ברדלי (טום הנקס), העורך המיתולוגי של ה"וושינגטון פוסט" ובעלי העיתון קתרין גרהאם (מריל סטריפ) – לחשוף את מסמכי הפנטגון הקשורים למעורבות ארה"ב במלחמה בווייטנאם. המסמכים החלו להתפרסם בעיתון ה"ניו יורק טיימס", אולם המהלך נבלם על הנשיא דאז ריצ'רד ניקסון. הסרט מתאר את הקרבות משפטיים, ואת הפעלת הלחץ הכבד מצד הממשל האמריקאי למנוע מ"הוושינגטון פוסט" את פרסום התחקיר.
ההקרנה נערכה ביוזמת "ידיעות אחרונות" וסרטי "יונייטד קינג" בבעלות משה ולאון אדרי. לפניה התקיים פאנל בהשתתפות פרשני העיתון נחום ברנע, שמעון שיפר ורונן ברגמן לצד מגישת תוכנית התחקירים "עובדה" אילנה דיין.
ברנע התייחס לקשר בין אירועי הסרט, שהתרחשו בשנות ה־70, לבין המתרחש כעת בארה"ב. הוא אמר: "את הסרט הזה עשה סטיבן שפילברג בחיפזון ויש לכך סיבה. הוא קול קורא, מניפסט אקטואלי. ניקסון בסרט הוא טראמפ בחיים. זה כל הרעיון סביב הסרט הזה".
אילנה דיין אמרה: "הסיפור שפורסם ב'וושינגטון פוסט' הוא הסיפור הגדול ביותר בתולדותיה של ההיסטוריה האמריקאית המודרנית. זה סיפור הונאה איך הממסד הצבאי והמדיני רימה את האומה האמריקאית במשך שנים, והעובדה שקתרין גרהאם אומרת לעורכים של העיתון לפרסם את התחקיר זה רגע מכונן. תמיד יגידו לנו שיש סיבה טובה לא לפרסם תחקיר – תמיד יש הנפקה או הצדקה, תמיד יש פחד או סנטימנט לאומי, תמיד יגידו לנו שצריך פטריוטיזם לאומי ושהמוזות צריכות לשתוק כשהתותחים רועמים. תמיד יש סיבות לא לפרסם – אבל תמיד יש חובה אחת כן לפרסם. והחובה היא שזה מה שאנחנו צריכים לעשות, כי אנחנו עיתונאים".
רונן ברגמן התייחס בדבריו להבדלים בין הציבור האמריקאי לישראלי: "בארצות הברית כלי התקשורת זכו לתמיכה כמו בפרשת ווטרגייט ומסמכי הפנטגון, וגם היום הציבור שם נותן גיבוי אדיר ל'ניו יורק טיימס'. לצערי, הציבור הישראלי לא נוהג ככה. הוא לא תמיד עמד במלחמה שכולנו מנהלים על עוולות השלטון והשחיתות הציבורית".
שמעון שיפר סיפר על יחסיו האישיים עם גיבורת הסרט קתריןו גרהאם ובתה ללי. הוא גם התייחס למערכת היחסים בין הממשל לעיתונאים: "בניגוד למה שהיינו רגילים בישראל במשך שנים, אין יותר נגישות כאן לראש הממשלה. מפעם לפעם נתניהו יוצא עם סדרת הודעות ברשתות החברתיות, אבל אין יותר שיחות רקע או ראיונות אמיתיים".
בסיום הסרט מצוטט פסק דינו של בית המשפט העליון האמריקאי שאישר לפרסם את מסמכי הפנטגון. "עיתון תפקידו לשרת את הנשלטים ולא את השולטים", קובע פסק הדין. זה היה נכון אז וזה נכון גם היום.
