סיון עמר, מתמודדת בולטת ב"מאסטר שף" (קשת, ערוץ 12) קידמה את פני השנה האזרחית החדשה במקום הכי טבעי שלה – במטבח. היא הכינה ארוחת מלכים לשרון, בעלה. "בחיי שאני לא יודעת מאיפה בא לי הקטע", היא פורצת בצחוק מתגלגל, "אבל דווקא לכבוד השנה החדשה החלטתי להכניס ראש בריא למיטה חולה. מה עשיתי?"
אין לי שמץ.
"הכנתי ברווז צלוי במרינדה של ג'ינג'ר ואגסים ותפוזים. מנה חבל על הזמן. ולתוספת הכנתי פירה עם קרם בטטה ושום קונפי. יצא משהו־משהו. ידעתי שבעלי יאהב".
אז איפה המיטה החולה?
"ביני לבין בעלי יש פערים גדולים בענייני אוכל", היא מרצינה, "וזה מתבטא בכל התחומים. שרון בחיים לא היה רואה 'מאסטר שף' אם לא הייתי משתתפת בתוכנית. הוא רואה רק ספורט, אוהד של בית"ר ירושלים, מכור חזק, ואני מגיל אפס ראיתי סרטונים של בישול ואפייה. בעלי אוכל בשביל להישאר בחיים ואצלי, בישול ואכילה זה תשוקה. כשהייתי ילדה חלמתי לטעום את הדברים הכי משוגעים כמו פירות ים. אני זוכרת את עצמי בגיל תשע, מתענגת על טחול ממולא. לאבא שלי היה איזשהו קצב שהכין ותפר, ואבא נהנה להביא הביתה דברים מיוחדים. אצל בעלי זה אחרת, הוא השישי במשפחה של 12 ילדים, והוא גדל על אוכל בסיסי. מה יכולה להכין אמא לשנים עשר? עוף, קציצות בשר וצ'יפס".
סליחה, אבל אני עדיין לא רואה את המיטה החולה.
"מה לא הבנת? אני מתה להכין לבעלי משהו טעים, ומצד שני אני יודעת שהוא בחיים לא יכניס לפה שלו משהו שהוא לא רגיל אליו. כששרון חזר מהעבודה אמרתי לו, 'תקשיב, לכבוד השנה החדשה הכנתי לך עוף בתפוזים'. הוא לקח ביס ואמר, 'וואלה, יש לזה טעם מיוחד'. ישר מילאתי לו את הצלחת. הוא המשיך לאכול ושאל איזה מין עוף זה. פתאום קפץ הבן שלנו, ליאל, והתחיל לשיר את 'הברווז מגעגע גע־גע־גע'. בעלי שאל מה העניין אז גיליתי לו שכרגע הוא אכל ברווז".
והוא הקיא?
"חס וחלילה. למה שיקיא משהו טעים? בסוף הארוחה, כשהוא ליקק את האצבעות, שאלתי אותו, 'מה אני צריכה לעשות כדי שתסכים לטעום משהו שאתה לא מכיר?' בעלי ענה, 'תגידי לי שזה עוף וזהו'. הלך עליו. מעכשיו יש לי נשק סודי".
קשה להאמין מאיזה מטבח פצפון יוצאות ארוחות המלכים שלה. בת־ים, קומת קרקע, דירה שכורה ובמטבח אין אף חלון. "עכשיו אנחנו מחפשים דירה חדשה", היא מספרת ואוספת לקוקו את התלתלים של ליאל בן השנתיים ("גם כשיהיה בן שלוש אני לא אעשה לו גלאח, אלה תלתלים של נסיך!") שפרש מהגן אחרי שלושה חודשים משופעים בשפעת. "עכשיו הוא איתי בבית ואם ירצה השם, כשנעבור דירה אני ארשום אותו לגן חדש". בין הרגליים מסתובב גם פאפי, כלב שיצו חברותי, המחכה לשאריות מהקיש הטרי שהיא אפתה לכבודי.
"זה הקיש האהוב עליי", היא מתגאה. "יש כאן גבינת רוקפור, גבינת עיזים, כדורי מוצרלה ולמעלה אגסים מזוגגים. לא הכי דיאטטי בעולם. את הבצק הכנתי אמש ב'אפייה עיוורת'. ברגע שהבסיס מוכן אני שמה עליו נייר אפייה ושעועית יבשה, שלוחצת עליו כדי שהוא לא יתפח יותר מדי. צריך פרופורציות נכונות בין הבסיס למלית".
יש לי על מה לחלום
עמר (בקרוב בת 33), ילדת הסנדוויץ' של עמליה וישראל ביטון, היא בת־ימית בנשמה. "תמיד גרנו קרוב לים", היא מספרת. "אמא שלי היא קופאית ותיקה בשופרסל ואבא עבד בשווקים בתור רוכל בגדים. כילדה ירדתי לעזור לו בעבודה, וכשהייתי בת 12 בערך הפרנסה פחתה ונאלצנו למכור את הדירה שלנו ולעבור לשכירויות, אבל לא בא לי להתמסכן. אין סיבה. אמא תמיד אמרה שהיא מעדיפה בית קטן וחם מאשר בית גדול עם שנדליירים מהתקרה. היא גם אמרה שהכסף מעוור עיני אנשים וגורם למריבות וסכסוכים. אז נכון, הוריי לא הצליחו לחסוך, למרות שבתקופות מסוימות שניהם עבדו בלילות בניקיון של משרדים, אבל לא חסר לי דבר. קיבלתי את הפלייסטיישן הכי חדיש והייתי הראשונה שרשמו אותה לטיולים. הדבר היחיד שחסר לי זה שאף פעם לא טסתי לחוץ לארץ, אבל אולי זה טוב. יש לי על מה לחלום".
היא זוכרת את עצמה כילדה משפחתית, חברותית, מצחיקה, עם "טונות של אופי" – ושמנה. "לא מלאה ולא שמנמונת", היא מדייקת, "אלא שמנה־שמנה. אני לא רוצה לנקוב במספרים. גם קיבלתי את הגנים של משפחת אבי וגם בגלל שהמטבח היה מרכז הבית. אמא שלי ממוצא מצרי, אבל לפני החתונה היא קיבלה קורס בישול מחמותה המרוקאית, ואבא קנה לה את הספר 'הבישול המרוקאי' שבשבילה היה כמו התנ"ך. מאז שהייתי קטנטונת אמא הושיבה אותי על השיש ובישלנו יחד, דף אחרי דף. משם נולדה האהבה. שי, אחי הגדול, היה עם החבר'ה שלו ואני ביליתי במטבח. בגיל עשר כבר הייתי אחראית על הסלטים של ארוחת שישי והתגובות שקיבלתי מהמשפחה המורחבת עודדו אותי להמשיך. הילדים בכיתה הציקו לי בגלל המשקל, אבל הוריי הכניסו לי המון ביטחון עצמי וגדלתי בלי רגשי נחיתות ובלי טראומות מוגזמות ובלי תסביכים".
גם בלי דיאטות?
"כל החיים שלי אני בדיאטה. אמא לקחה אותי למירי בלקין, לדיקור, קנתה לי שייקים ומה לא. ניסיתי הכל. אמא ואני גם היינו שוברות את הרגליים ברחובות תל־אביב בשביל למצוא לי בגדים. בגיל 17 הגעתי למשקל 127 ק"ג, השיא שלי, ועברתי ניתוח לקיצור קיבה. זה היה עניין בריאותי. ירדתי 40 ק"ג, לא בגלל שאכלתי פחות, אלא מרוב הקאות, עד שהטבעת זזה מהמקום וכל המשקל חזר. בסוף עברתי עוד ניתוח והוציאו אותה".
היא סיימה את התיכון עם בגרות חלקית, "מגיל צעיר ידעתי מה אני רוצה, להיות שפית. לטעום עולם. לעשות מנות שלא רואים כאן. ישבתי שעות מול הטלוויזיה וראיתי סרטונים של שפים עם כוכבי מישלן. מעולם לא ראיתי את עצמי מתעסקת במשהו אחר. מצד שני, אני לא רוצה להיות טבחית פס, אלא ליצור מנות מושלמות. אפילו כשאני מאלתרת זה יוצא לי טעים בגלל שיש לי אינסטינקט טבעי".
את שירותה הצבאי היא עשתה בהנדסה קרבית בדרום הארץ, כמש"קית משמעת של רס"ר הבסיס ("בישלתי לחיילים והם אמרו לי שאני נורא אמהית, מהבית שלי אף אחד לא יוצא רעב") ואחרי השחרור השתבצה כפקידת קבלה במלון באילת. "עבדתי כמה חודשים, וכשהגיע הקיץ התפטרתי ועשיתי חיים. בבוקר ים, בצהריים מסיבת בריכה, בלילה עוד מסיבה. ביזבזתי את כל מה שהרווחתי עד שאמא אמרה לי, 'או שאת חוזרת הביתה או שאנחנו באים לאילת'. עברתי לתל־אביב, עבדתי בפרונט של מסעדה בגלל שלא חיפשו בה טבח, בסופי שבוע עבדתי ב־AM:PM וכך הכרתי את שרון עמר, שצעיר ממני בארבע שנים".
זו הייתה ידידות אמיצה. "היינו החברים הכי־הכי טובים, עד שביום הולדתי ה־27 שרון אמר לי שהוא אוהב אותי ושהוא חושב שאנחנו צריכים להיות ביחד. התרגשתי, אבל אמרתי לו, 'אתה עוד צעיר ואני כבר מוכנה למשפחה'. הוא ביקש, 'תני לי צ'אנס ותראי שאני מוכן'. התחתנו בדיוק אחרי שנה, ביום הולדתי ה־28, באולם בראשון־לציון שכיום יש בו מכון כושר. אולי זה רמז בשבילי. זו לא הייתה חתונה גדולה, אבל שמחה נורא, עשיתי פלייליסט של שירים ובאו מלא צעירים".
בשנתיים שאחרי החתונה היא לא הצליחה להרות ועברה הזרעות. "זריקות ההורמונים גרמו לי להתנפח ואכלתי המון גם כשהייתי בשמירת היריון. לנסיך שלנו קראנו ליאל, על שם הסבתא והסבא שלי מצד אמא, לילי ואלי. סבתא לילי הייתה החיים שלי, היא הכי האמינה בי, היא הספיקה ללטף לי את הבטן וחודש לפני הלידה היא נפטרה. איזה פספוס. אני מקווה שמהמקום שבו היא נמצאת היא רואה את הנין המקסים שלה".
הרימו לי בפרומואים
לפני שנה שאלה אותה קארין, אחותה הצעירה, "מה יהיה עם 'מאסטר שף'? לא אמרת שתירשמי?" ועל המקום עמר נכנסה למחשב ומילאה את הפרטים. "לא חשבתי שיחזרו אליי, וכשחזרו אליי לא חשבתי שאכנס לנבחרת, וכשנכנסתי לנבחרת לא חשבתי שידיחו אותי בגלל טונה. נו, באמת. הרי השופטים פירקו את הסיר שלי. זה לא היה מחבת, אלא סיר גדול. מיכל אנסקי אמרה, 'אי־אפשר להפסיק לאכול את זה', ולמרות הכל נפלתי על חודו של קול. ברור שהתאכזבתי נורא, רציתי לנצח, אני עדיין חושבת שההדחה שלי ממש לא מוצדקת, אבל אני יכולה לומר בלב שלם שהזוכה הגדול – היא או הוא, אסור לי לגלות – ראוי לזה".
כבר באודישן העפת את כל המדינה עם הביף וולינגטון שלך. עשית מנה מורכבת מאוד בפעם הראשונה, מבלי להתאמן עליה ומבלי שטעמת אותה מעולם
"כן, ככה יצא", היא מצטנעת. "התכוננתי הרבה לאודישן, קניתי בגדים חדשים, הכנתי את המצרכים, הבאתי את הבסט. אבל שבוע לפני האודישן אבא שלי עבר ניתוח לב פתוח, אנחנו מאוד מחוברים, ולא יצא לי להתאמן. כשישבתי ליד המיטה שלו בבית החולים הרצתי בראש את המתכון, וכשהתחלתי לגלגל את השכבות של חזה האווז, הפטריות, הערמונים ובצק העלים הרגשתי שזה יוצא לי טוב. השופט הפייבוריט שלי הוא אהרוני, הרבה שנים אני עוקבת אחריו ולמדתי ממנו המון. כשנרשמתי לתוכנית לא ידעתי שהוא יחליף את רושפלד, וכשזה נודע לי הרגשתי שקיבלתי מתנה, אבל כל השופטים היו בסדר איתי. גם ההפקה הרימה לי, שיבצו אותי בפרומואים, הוציאו אותי נפלא. יום אחרי שידור הפרק של הביף וולינגטון התחילו לעצור אותי ברחוב. 'שמת את בת־ים על המפה' וכאלה. כבוד".
עכשיו היא מנסה לתרגם את אהבת הקהל לפרנסה. "מזמינים אותי למסיבות רווקות ומסיבות יום הולדת ואני באה, מבשלת, מדגימה ומשתלבת באווירה. אף פעם לא היו לי 20 אלף שקל כדי ללמוד ב'בישולים' ומי יודע, אולי יחליטו לתת לי פרס. במקביל אני מנסה לרדת במשקל. הורדתי את הלחם ובבית אני מגלגלת לעצמי הרבה ספרינג רולים. לוקחת דף אורז, משרה במים, מסדרת בו בטטה ואבוקדו, עושה רוטב סויה וג'ינג'ר ואין בזה קלוריות. אבל כשאנחנו יוצאים למסעדה אני לא מענישה את עצמי וטועמת גם ממה שמשמין".
מה החלום שלך – להיות רזה או לפתוח מסעדה?
"פחחח", היא נושפת בבוז. "מה השאלה? ברור שלפתוח מסעדה. החלום של כל בשלן הוא ליצור תפריט משלו, זה משהו שבוער בעצמות, למרות שמסעדה זה עבודה קשה והשקעה עצומה. במסעדה שלי יאכלו מנה ראשונה מהודו, מנה עיקרית מיפן וקינוח ממרוקו, עלי סיגר עם פיסטוקים ודבש ומלא דברים טובים. פיוז'ן. זה חלום שאולי אצליח להגשים".
ולהיות רזה?
"גם אם ארזה המון אני בחיים לא אהיה רזה. לא נועדתי להיות רזה. קשה לי להיות אמא שמנה, יש מתקנים שעליהם אני פוחדת לעלות, ואני לא רוצה שמישהו יעז להקניט את ליאל באמירות על האמא השמנה שלו, אבל החלום על ביקיני אפילו לא עובר לי בראש. אני גם מוכנה לעשות הכל כדי שליאל לא יהיה שמן. הנשנוש שלו מול הטלוויזיה זה ברוקולי ותירס ואפונה. הנסיך שלי חולה מלפפונים".
