היה רגע אחד לפני עשר שנים, שנצרב לנצח בתודעתה של תמר פול־כהן, לשעבר דוברת בתי המשפט. היא ומשפחתה טיילו בכפר סיני נידח, "ופתאום ראינו התקהלות של עשרות ילדים", היא משחזרת. "השעה הייתה די מאוחרת בלילה להתקהלות תוססת כזו של ילדים. התמונה הייתה מוזרה: הם רצו וקפצו והשתובבו לתוך הלילה, וחלקם היו ממש קטנים, פעוטות. ניסיתי להבין מי אלה ומה זו ההתקהלות הלילית המאוחרת הזו שלהם, והתחלנו לשאול שאלות. הלכנו לקראתם, היינו בטוחים שקורה שם משהו, שיש הפנינג, שאולי קרקס הגיע לכפר. חיפשנו את האטרקציה, ולא מצאנו".
פול־כהן התעקשה, שאלה, ומבעד למעטה הפחד והשתיקה של המקומיים הסיניים, הבינה לבסוף שמדובר בילדים לא חוקיים, שבגלל מדיניות הילד היחיד שהייתה נהוגה אז בסין, הם נאלצים להסתתר בבית במהלך היום, ויוצאים ממחבואם רק בלילה.
"מדובר בילדים שהם מספרי שתיים במשפחה, שנולדו מחוץ לחוק. כולנו יודעים שעד לא מזמן שלט בסין חוק שמגביל ילודה, אבל מה אנחנו באמת יודעים על המשמעות שלו? כשהגעתי לסמטה החשוכה ההיא הכתה בי המשמעות, שנוכחת בעיקר בכפרים הקטנים והנידחים: ביום היה שם שומם, הילדים היו במחבוא, ופתאום בלילה מאות ילדים יצאו החוצה לשחק, כי אז לא היה חשש שיתפסו אותם.
בדיעבד, למדתי שזו תופעה שאופיינית לכפרים, כיוון שבערים הגדולות האכיפה קפדנית יותר ופשוט אין סיכוי להחביא את הילדים. אני זוכרת רגע מסוים, באחד הכפרים, שגאה בי כל כך הרבה תסכול וזעם על המצב. עמדתי שם והבטתי בילדים המלוכסנים המתוקים, ובלי הגזמה, סערה גדולה התחוללה בי כשחשבתי על חוק הגבלת הילודה, על האכזריות של החוק, על השאלה המוסרית והפילוסופית של הגבלת ההורים. יותר מהכל הרגשתי כאב אמיתי על הילדים שנולדו מחוץ לחוק, ואין להם שום עתיד.
אגב, בסין הם נקראים 'הילדים השחורים', The black kids, אך למעשה הם ילדים שקופים. אין להם זהות ואין הם רשומים בשום מקום, וכתוצאה מכך הם לא מבקרים בבתי הספר, לא זוכים לטיפולים רפואיים ואפילו ברכבות הם לא נוסעים. ובמדינה של יותר ממיליארד אזרחים, זו תופעה שכוללת מיליוני ילדים. מה אנחנו, במערב, יודעים למשל על נשים סיניות שנגררות לתפקיד של מלשינון מטעם השלטון, שתפקידן הוא להסגיר את הנשים שנכנסות להיריון שני ושאם לא יעשו כן לעולם לא יזכו לקבל עבודה בסין? הן נאלצות ללוות את הנשים הסיניות להפלות בכוח, כולל הזרקת רעל לרחם גם בחודש התשיעי. האכזריות הזו לא נתפסת בסולם הערכים והמוסר שלנו.
כל אלה הולידו בה את הדחף לתעד ולספר על מה שגילתה. התוצאה היא הרומן המטלטל "ילדי הלילה" שרואה אור בימים אלה (הוצאת "ידיעות ספרים"), ושלצורך כתיבתו חזרה לסין עוד פעמים מספר. "התרבות הסינית מכשפת ומקוממת אותי כאחד. בכתיבת הספר ביקשתי לזעוק את זעקתם של ההורים הסינים, מתוך ידיעה שהם יסכנו את חייהם אם יצעקו. אני מוכרחה להודות שליוויתי את הנושא ברגשות מעורבים, כלומר, שמחתי על כך שהיו הורים שלא צייתו לחוק והולידו ילדים מעבר למותר".
"ילדי הלילה" מספר את סיפורה של מינג, בת יחידה להוריה, שנולדה בכפר קטן בסין בשנות ה־80 של המאה ה־20. מינג חוברת אל ילדי הלילה למשחקיהם, וכיוון שהשלטונות הסיניים תרים בלילות אחר ילדים לא חוקיים, עוצרים גם אותה — למרות העובדה שהיא בת יחידה — וכולאים אותה יחד עם ילדים נוספים ב"בית ילדים", שם עוברים כולם חינוך מחדש, בתנאים קשים.
"מינג היא גיבורה ספרותית, אבל סיפורה הוא סיפורם של אינספור ילדים שנתקלתי בהם", אומרת פול־כהן. זהו גם סיפור של כמיהה להורים, היקרעות מהם, והוא משקף במידה רבה את הגעגועים האינסופיים שלה עצמה להוריה, לאביה שנפטר כשהייתה בת 15. "כל חיי ובכל צומת חשוב, כאב לי שהוא לא איתי. נשארתי לגדול ולהתעצב בביתה של אימא, לאחר שאחיותיי הגדולות עזבו את הבית סמוך לפטירתו. כאשר אימא נפטרה בפתאומיות לפני עשר שנים, האדמה מתחת רגליי רעדה. אז היתמות עטפה אותי בכל עוצמתה, הרגשתי לבד בעולם הזה. בדידותה של ילדה יתומה. חצי שנה לאחר שאימי עזבה אותנו, נסענו לטיול בסין, ועל הקרקע הזו של היתמות נזרע החיבור לסיפורם של ילדי הלילה, וכך סיפורה של מינג נמהל בכאב האישי שלי, והוא גם סיפור געגועיי לאימי".
לה עצמה יש שלושה ילדים. הורות היא מרכיב מרכזי בחייה, עד כדי כך שאת התפקיד כדוברת בתי המשפט עזבה למרות העניין הרב שגילתה בו, בעיקר כי רצתה להיות יותר עם הילדים. "היו לי הדילמות שליוו אותי, ההיקרעות המתמדת בין הקריירה שהייתה תובענית מאוד, לבין גידול הילדים", היא אומרת. היום, אגב, הילדים כבר גדולים: גל סטודנטית בשנקר, ערד משרת כקצין בחיל הים ונדב עושה שנת שירות. בעלה, אלישע כהן, מנהל הקמה באיקאה. "פרשתי לאחר שש שנים בתפקיד, שבהן עבדתי 24 שעות ביממה", היא נזכרת.
"לא ראיתי סרט או הצגה בכל התקופה הזו. כשניסיתי, תמיד הודעות הביפר הוציאו אותי החוצה. לבסוף עזבתי את התפקיד, למרות הניסיונות והלחץ של השופטת ביניש שאשאר בתקופת נשיאותה, אבל סירבתי. הורות זה הסיפור של חיי, והשופטים שהתקשרו אליי בערב ידעו שברקע השיחות ישמעו את הילדים סביבי, אבל הילדים היו אלה שכעסו שאימא כל היום בטלפון".
אבל "ילדי הלילה" נולד לא רק מתוך עניין ההורות, אלא לפת אותה דווקא בגלל השנים המשמעותיות שעשתה במערכת המשפט. פול־כהן הייתה דוברת בתי המשפט בתקופתו של אהרן ברק. אלה היו שנים סוערות שבהן בית המשפט נאבק על מעמדו ונגד ניסיון הכנסת להצר את צעדיו ולהקים בית משפט פוליטי.
"בשש השנים הללו עסקתי כל היום בזכויות אדם, בכבוד האדם וחירותו. זה נושא שטבוע בי. ראיתי את התופעה של ילדי הלילה ומיד עלו בי השאלות: 'מה יהיה אם קורה להם חס וחלילה משהו והם חולים, הם לא יכולים לגשת לטיפול רפואי, הם לא יכולים ללכת לבית ספר כמו אחיהם הבכורים, אין להם זהות. הם אנשים שקופים. ומדובר במיליוני ילדים. זו כמות מטורפת של אנשים שהמדינה מתנערת מהם. כל פעמוני האזעקה שלי התעוררו, כל הסנסורים שפיתחתי בשנים שבהן עבדתי לצידו של אהרן ברק קמו לתחייה. הבנתי שמערכת המשפט זה כבר חלק מהדנ"א שלי", היא אומרת. ואכן, פול־כהן, עורכת דין בהכשרתה, הייתה דוברת דעתנית שקולה נשמע.
עד כמה קמפיין Me Too רלוונטי למסדרונות בית המשפט?
"אני לא נתקלתי בהטרדה, להיפך. הייתה לי הזכות לעבוד לצידו של הנשיא אהרן ברק, אתגר אינטלקטואלי וסיפוק גדול, ועוד לפני שידעתי שנבחרתי לתפקיד זכיתי להכיר את הנשיא בדרכו הכל כך מיוחדת. בריאיון האחרון שנערך לפני שהתקבלתי לתפקיד נכחו בחדר מספר שופטים, ואני התבקשתי לספר על עצמי. סיפרתי שאני נשואה ואימא לשלושה ילדים, ואחד השופטים שאל אם בכוונתי להיכנס שוב להיריון. הנשיא ברק התערב מיד ואמר, 'אל תעני, זה לא עניינו של אף אחד מה תעשי ולא רלוונטי', ואז נבחרתי.
"יום אחד נכנסתי ללשכתו בבוקר עם פנס בעין (כתוצאה ממכה שקיבלתי מדלת) והוא מיד שאל: 'בעלך מכה אותך?' עניתי שממש לא, אבל הוא המשיך לחקור ולוודא שזו באמת מכה מקרית".
כשפרשה ממערכת המשפט הקימה משרד לייעוץ אסטרטגי, וליוותה נאשמים במשפטים מתוקשרים. בין היתר ליוותה את האוליגרך מיכאל צ'רנוי, את עורך הדין יעקב ויינרוט במשפט האישי שלו, ואת השר צחי הנגבי. "ועכשיו הגיע שינוי נוסף, הכתיבה. הדרך החדשה שלי שמקפלת בתוכה כנראה את כל מה שחוויתי בתקופה הזו".
אבל דוברות וכתיבת ספר זה כמעט דבר והיפוכו.
"נכון, זו כתיבה שונה מאוד. בדוברות לרוב נהגתי לכתוב טקסטים קצרים בשפה תקשורתית. בדוברות את שופר של מישהו, או של מערכת מסוימת. את לא מביאה את עצמך ולא את עמדותייך. בכתיבת ספר, אני הרחקתי עד סין, אבל בסופו של דבר כתבתי את עצמי. אני היא הילדה שכותבת בגוף ראשון, אני היא זו שכואבת את הפרידה מאימא וזו שמנסה לאזן בין הדילמות".
מה משך אותך עד סין?
"התרבות הסינית תמיד משכה אותי. גם השלטון האכזרי לא פגע באהבתי למסורת, להוגי הדעות ולאנשי הרוח הסיניים, לכתב הקליגרפי, לאמנות וליופי. למדתי פילוסופיה סינית באוניברסיטה ובמשך שנה את השפה הסינית, ושוטטתי בצ'יינה טאון בניסיון לתרגל. עד היום אני קוראת ספרות סינית והעבודה על הספר עוד חיזקה בי את המשיכה הזו".
היא גרה ביפו בבית שצופה אל הים, מדי ערב היא מצלמת את השקיעה ושולחת לאנשים שהיא אוהבת. יש בה שילוב של רגישות ואסרטיביות, שנשזרות גם בספר, ומול פיסת הים היא גם כותבת את ספר ההמשך על חייה של מינג בסין המודרנית של היום.
קשה להתנתק.
"סין עוד סוחבת את הבעיה הזו. הרי רק לפני שנתיים עודכן שם החוק, וכעת מותר להוליד שני ילדים. יש כאן גם הנדסה אנושית בזויה שיצרה חוסר איזון בין בנים, שהועדפו מבחינה מסורתית, ובין בנות. מיליוני בנות סיניות גדלו בבתי יתומים ונשלחו לאימוץ, בעיקר בארה"ב, ולכן יש היום בסין 30 מיליון גברים רווקים שאין להם עם מי להתחתן, אבל יש להם כינוי, 'הקיסרים הקטנים', בגלל הפינוק העודף וחוסר היצירתיות שנובעים מכך שגדלו בלי אחים, וכבר פוגעים בכלכלה. זה העולם שבתוכו אמשיך לכתוב על מינג, היא האישה הצעירה של היום שתניף את דגל הנשים שלא שותקות יותר, ומנסות לעשות שינוי, לא רק בסין, אלא בכל מקום שבו נפגע כבוד האדם וזכויותיו נשללות בדרך כוחנית".
