אני חייב להכות על חטא. מודה ומתוודה, ויעיד על כך גם ארכיון "ידיעות אחרונות", לא האמנתי שעשר אגורות יגרמו לשינוי כזה. לא האמנתי שכאשר יבקשו מאנשים עשר אגורות הם יטרחו ויביאו מהבית סלים רב־פעמיים כמו פעם, יזנחו את שקיות הניילון וילמדו את כולנו שיעור קטן על מקלות וגזרים. שיעור שראוי ליישם בעוד תחומים.
הנתונים שנאספו עד כה מעידים על הצלחה. צריך לשמר אותה כמובן, אבל זו בפירוש הצלחה. כבר כיום מעטים המקרים שבהם תחזו בקונים שיוצאים מהסופר עמוסים בשקיות. שקיות שייזרקו דקה אחר כך לפח האשפה ומשם יגיעו במקרה הטוב למטמנת אשפה, ובמקרה הרע יתעופפו להן באוויר ויהפכו לעוד פיסה בפאזל המפגעים הסביבתיים שסוגר עלינו. וכל זה בגלל עשר אגורות שיכולות להצטבר, בהגזמה, לתוספת של שלושה־ארבעה שקלים בקנייה בשווי 1,000 שקלים.
השקיות אינן המפגע הגדול בהיסטוריה של האנושות ולא בהיסטוריה של ישראל. למעשה, יש רבים שחושבים שאת האנרגיה שהשקיע המשרד להגנת הסביבה במשך שנים בסוגיית השקיות היה ראוי להשקיע בסוגיות מהותיות יותר שהטיפול בהן נדחק לצד ומוזנח במשך שנים. אבל השקיות הן בהחלט סמל לכך שאפשר להניע את הציבור לפעולה.
אף אחד לא אוהב מסים והיטלים והעלאת מחירים, אבל אם יספקו לנו תמריצים חיוביים לשנות הרגלים, ואמצעים לשנות אותם (למשל, חלוקת שקיות רב־פעמיות בחינם בהתחלה), אנשים ישתפו עם זה פעולה יותר, ובסופו של דבר נחיה בסביבה נקייה ובריאה יותר.
