ולחשוב שכמעט ולא הלכתי להופעה. הנער חובב הגיטרות שהייתי בקיץ 1993 כבר לא ראה במייקל ג'קסון את הבשורה המוזיקלית המרעננת בסביבה. היה קשה לבטל את יכולותיו על הבמה, אבל משהו בו כבר הרגיש מלאכותי מדי. מהקליפים אי־אפשר היה להוריד את העיניים אבל כל מה שנלווה לג'קסוניות — כפפת הגבס, התלתל שנופל על המצח, המכנסיים שמסתיימים מוקדם מדי וחושפים זוג גרביים מוזהבים — אותת שהאיש נתקע באייטיז בלי כרטיס יציאה. בכל זאת, לעומת מפלי הגיטרות שהציעו מטאליקה וגאנז אנד רוזס (שגם הם הגיעו באותו קיץ), ג'קסון היה העבר שנשכח.
קיץ 1993 היה החלום הרטוב של חובבי המוזיקה בישראל. כולם הגיעו הנה ואצל רובם גם התייצבתי. בסוף הגעתי גם לג'קסון. אמנם שמרנו פחות על קשר אבל היה לי ברור שאת ההופעה שלו בפארק הירקון אני לא אחמיץ. "דבר כזה עוד לא ראינו", הייתה הכותרת לטור שכתב יובל ניב למחרת המופע ההיסטורי. והוא צדק. להיות בהופעה של ג'קסון — גם ממרחק עצום ולמרות ההפסקות המרגיזות בין השירים — היה כמו לחזות בקוסם שמגלה לך את הקסם שלו בהילוך איטי. העיניים מתרחבות, הפה נפער, ולבסוף מצטרף החיוך שמבהיר לך שהרגע צפית באמן הבמה הגדול בעולם. ג'קסון של 1993 היה ילד בן שבע שנותר כלוא בגוף גמיש של גבר בן 35. חוץ מסיור בכותל וסיבוב קצר במחנה צה"לי (לטובת קליפ שמעולם לא הושלם), הוא גם קפץ לסיור פרטי בלונה פארק.
הרבה כוכבי מוזיקה הגיעו הנה אחרי שכבר עברו את השיא. ג'קסון הגיע שנייה לפני הנפילה. באותו הקיץ הוא הואשם לראשונה בביצוע מעשים מגונים בנער בן 13 ופתח תיבת פנדורה. גם האלבומים שהוציא בהמשך התקשו לשחזר את קודמיהם. באחד מלהיטיו האחרונים, שר ג'קסון שזה לא משנה אם אתה שחור או לבן. בסוף הוא הפסיד לשניהם: הראפ המיזוגני ניצח את השירים הא־מיניים שלו והרוק הכבד הציע מודל משכנע יותר למתבגרים.
