קבוצת אנשים מבולבלת אשר חשה תלושה, רדופה ומוכת רגשי נחיתות נאספת תחת שליטתו של מנהיג כריזמטי. באמצעות חלקות לשונו הוא מתנחל בלבבות הנרעדים, קורא את חולשותיהם, מצביע על יעד נישא שאליו יוביל אותם אם יסורו למרותו. הוא מיטיב לפרוט על הפחדים, מומחה בשיסוי שמגביר את תלותם בו כאב מגונן. כל התקפה מצד גורמים חיצוניים שמנפנפים בממצאים נוקבים על התנהלותו הנפסדת רק מחזקת את המנהיג, שהוא גם הריבון המעשי וגם האידיאולוגיה עצמה. כל מעייניו נתונים לשרידותו בעמדת הגורו, בעיקר על חשבון מאמיניו (פשוטו כמשמעו - הארנק הפרטי שלו זרוק באיזו תעלה לצד הבושה).
כעבור זמן מה, הקבוצה מתקשה לדמיין את חייה בלעדיו. למעשה, עצם המחשבה על לכתו משתקת כל כך, החלופות מבזיקות כאסוניות כל כך, שהאפשרות לצאת מתחת לאדרת שלו מודחקת באופן כמעט הרמטי. הקבוצה היא מדינת ישראל והגורו הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, כמובן. אבל היא גם הקומונה המטורללת של 'הרמון' שעלתה בחמישי בערוץ רשת 13 ונוצרה בידי הדר גלרון, ענת ברזילי וגדי טאוב בהשראת סיפורי כתות שונים, בהם זו של גואל רצון. לגורו שלה קוראים שבתאי, שם שתמיד הילך עליי קסם בגלל השבתאות, כוכב שבתאי והטבעות וגם בגלל דוֹד שבתאי שנהג להאיץ בי כילד לבלוס עוד ועוד סטייקים כדי להצדיק את מקומי סביב שולחן הפיקניק.
'הרמון' שועטת קדימה בתחושת דחיפות מידבקת ואחרי צפייה בשני פרקים התחושה היא שנמצאה הבוננזה הדרמטית הראשונה של הפריים־טיים פוסט הפיצול.
הסדרה חודרת אל תוככי הבית של שבתאי צדיק, על גדוד נשותיו שבמרכזן מאיה (חן אמסלם המרשימה). דמויות של גורואים עלולות לצאת נלעגות בגלל הבומבסטיות והפאתוס הנלווים לדמות עם כריזמה מצמיתה. אבל אלון אבוטבול, כסוף שיער, פיזי מאוד, מכריס תחת הגלבייה, חרוש קמטים ורך דיבור עוטה את הילת המגנט האנושי האפל באופן מושלם. הטוטאליות שבה הוא שולט בנשותיו מעוררת פלצות. חריפה ממנה רק האימה שמטילה פרישת הרשת סביב הטרף הבא - אחותה המתבגרת של מאיה, הדר (נועם לוגסי המוכשרת). הוא עובר באחת מחמימות מלטפת לאלימות כבושה וגלויה ובכל רגע עלול להציב דרישה גחמנית ובלתי צפויה (להעליל על ההורים שלהן, למסור ילד שאינו מזרעו, להתמסר לבנו) שנענית בחיוב. וזה עובד כי התסריט מצליח ללכוד את המנגנון הנפשי שמוביל לשעבוד מרצון: שבתאי משבש בערמומיות את האופן שבה נשותיו מפרשות את מה שהן חוות. כותש את כושר השיפוט שלהן עד שהן תלויות בו שיגיד מה קורה כרגע ומה הלאה. גם כשההיגיון או האינטואיציה מורים להן אחרת, הוא משכנע אותן שזה רק האגו שלהן. מזכיר להן שיש מטרה חשובה יותר מרווחתן האישית - ייעוד נעלה שידוע רק לו. ולכן טוב זה רע. שחור הוא לבן. מזכיר מישהו?
התחושה שטאוב ושות' פגעו בול מתחזקת אם נזכרים בסרט הדוקומנטרי 'חרוט בגופי', שם רואים שהכישוף של גואל רצון התפוגג כשחלק מנשותיו האזינו לשיחות שלהן איתו בהאזנת סתר. רק כשהביטו על עצמן מבחוץ, הן הבינו את טיב המניפולציה.
במקביל, הסדרה עוקבת אחר מאמציהם הנואשים של ההורים של מאיה (יורם טולדנו נהדר כהרגלו ואסי לוי מלאת רגש) להחזיר את הבת שלהם הביתה - ולמנוע את הישאבות אחותה לכוכב שבתאי. מהפחד הזה רוקחת הסדרה מעדן סרפד: חוסר האונים של טולדנו, התחושה שכל צעד שיעשו יהיה שגוי ואזלת היד של המערכת יעוררו מועקה חריפה בקרביים של כל הורה.
בניגוד לדרמות זרות על כתות ('הדרך', למשל) שם הכל גרנדיוזי ועתיר ממבו־ג'מבו רוחני עודף, 'הרמון' נהנית לרוב מתחושה אמינה - זו לא כת אפופת מסתורין עם פירמידה מעמדית, כוהנים בגלימות משי ואחוזה עם מדשאות. זו דירה צפופה שבה יש מנהיג אבסולוטי יחיד שרוצה לאכול, לזיין, להיות נערץ ולאסוף עוד נשמות מתות לעגלה שלו.
זה יכול היה להיות מדכדך מדי, אבל הקצב, ההופעה המחשמלת של אבוטבול, הדיאלוגים האמינים, הקאסט המעולה וההקלה שמציעה הנימה המלודרמטית הופכים את 'הרמון' לדרמה סוחפת ואפקטיבית מאוד. כזו שמספקת הקלה מבורכת מהמחנק של תוכניות הריאליטי ועלילות משפחת הגורו מרחוב בלפור.
