יפעת ארליך
רם כהן, מנהל תיכון על שם נתן אלתרמן בתל־אביב, חלק שבחים בפוסט בפייסבוק לנערה עאהד תמימי. הוא הביע תקווה לזכות בתלמידים מעורבים כמו תמימי, שיודעים לעשות "שימוש מתוחכם במדיה". אין ספק, כהן עצמו יודע לעשות שימוש מתוחכם במדיה. פוסט פרובוקטיבי ודמגוגי, ולאחריו מסע יח"צ בין אולפנים. ועל החינוך מה יהיה?
כהן רוצה תלמידים מעורבים כמו תמימי. ספק רב אם ההורים שהפקידו את ילדיהם בידיו של רם רוצים וזכאים למנהל כמוהו. מנהל שמביע תמיכה במעשה אלים, ומשווה בין תוקפנות של נערה פלסטינית ממומנת היטב לאומץ הלב והעוצמה של שרה גיבורת ניל"י, של צביה לובטקין. כאילו שמישהו מבקש להשמיד ולהרוג את עמה של תמימי, כאילו שמישהו עינה אותה באופן מחריד. יהונתן גפן כבר התנצל על דברי ההבל שאמר כאשר השווה את תמימי לאנה פרנק, אבל כהן, בעיוורונו הקיצוני, ממשיך להצדיק אותם. האם מערכת החינוך בישראל הייתה מכילה מנהל שהיה מצדיק תמיכה קלה במעשה תג מחיר? בשום אופן לא. מדוע מכילים את כהן?
את הפוסט ההזוי, אגב, הקדיש כהן לעורכת דינה של תמימי, גבי לסקי. לסקי, יש לדעת, היא גם עורכת דינם של רוצחי אזרחים תמימים. מי שבשם המלחמה ב"כיבוש" מצדיק מעשה אלימות ומעריץ מגני רוצחים, איבד את דרכו. בין ריצה מאולפן אחד לחברו מוטב שכהן יעיין בהגותו של המשורר שעל שמו נקרא בית ספרו. "המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת, ומעכשיו חסר לה להתחברות ההיסטורית הזו רק עם ישראל שיארוג(...) את החוט המשולש שלא יינתק", כתב אלתרמן אחרי הניצחון בששת הימים. המשורר נהג להסביר כי אין הבדל בין כיבוש 67' לכיבוש 48', ומי שמתכחש לזכותו של העם היהודי על יהודה ושומרון צריך לכתוב מחדש את התנ"ך.
כישרונו של כהן בכתיבה ובעיוות ההיסטוריה כבר הוכח. כעת הוא מוזמן לשכתב את התנ"ך.
מרב בטיטו
עאהד תמימי היא סדין אדום עבור ישראלים רבים. קל להבין למה. אף אחד לא אוהב לראות את הילד שלו בצד שחוטף מכות גם אם הוא חזק וחמוש ושייך לצבא גדול, וגם אם המחטיפה היא נערה בגובה ממוצע ובידיים ריקות. היא מרגיזה אותנו, מתריסה, מעצבנת, חצופה ונטולת פחד. היא כל מה שנערה בגיל ההתבגרות שרואה את משפחתה, חבריה וסביבתה הקרובה נתונים למרותם של חיילים — צעירים כמעט בגילה - אמורה להיות.
תמימי, שרואה עמדות, רכבי צבא וכלי מלחמה כל בוקר בדרך לבית הספר, עושה מה שכל נערה ממוצעת בישראל הייתה עושה כבר מזמן. מפתחת זעם וכעס ושנאה כלפיהם, חולמת על הרגע שבו יסתלקו מחלון ביתה, נסחפת למלחמה חסרת סיכוי שבה נערות רק הופכות לסמל ולא באמת מכריעות את הקרב.
בנוסף לכל היא גם בלונדינית, לתלתליה הארוכים יש חיים משלהם, וכולה אומרת אייקון. הזעם הקדוש שלה טרם חרט חריצים בפניה היפות, ויש לה את כל האנרגיות והזמן שבעולם כדי לרפא את הצער של ההורים שלה וכל האנשים סביבה שהתבגרו בטרם עת. היא לא רוצה להיות כמוהם. לא מוכנה להפוך לסמרטוט של אף אחד.
מה שמגדיר עמים, כך יודע גם רם כהן מנהל "תיכונט" בתל־אביב, הוא בין השאר התגבשותם של סמלים אנושיים לכדי גיבורי תרבות. אם לא הייתה זו תמימי, הייתה זו צעירה אחרת. ככה מתדלקים מאבק לאומי, ככה מפיחים רוח במפרשי הייאוש. אין כמו כהן להבין לליבו של המתבגר מצד אחד ולשרטט תהליכים היסטוריים מצד שני. למעשה, זוהי חובתו החינוכית.
שלא כמו רוב המבוגרים בישראל, כהן עושה תפקידו נאמנה ומציג לתלמידיו תמונה בהירה ונקייה של חברה הנלחמת על עצמאותה, ממש כפי שהיינו עד לפני כ־70 שנה, ממש כפי שהגדרנו סמלי גבורה משלנו.
