התמונה שפותחת את השבוע היא אחת החזקות שראינו לאחרונה. יוסי בניון בוכה, זה לא סקופ העשור, אבל לראות גבר בן 37 בקלוז־אפ אינטימי, כאילו אתה נשען לצידו על חלון הרכב, והוא מיישיר מבט אל המצלמה ולא מצליח לעצור את הדמעות, זה עדיין משהו שמזיז אצלך משהו בפנים. כמו ילד שמישהו לקח לו את המשחק, ודווקא האמפתיה שהוא מקבל מהאנשים מסביב גורמת לו להתפרק בבכי קורע לב.
ואחרי בניון אנחנו מקבלים עוד ארבע דמויות גבריות, שכל אחת זורקת למקום אחר לגמרי. אלי אוחנה בישיבה אופיינית, שילוב של אדנותיות ודיסטנס, הוא לא האיש שימרר בבכי מול המצלמות. הוא יותר יתיז מילים ואם צריך ישמעו את הבוז עד בית וגן. אבל כרגע הוא לא מדבר, לא מתיז ולא בז. רק מדבר למקורבים. היי אתה, גיבור גדול, שרה פעם סי היימן ולא תיארה לעצמה שזה יישב יופי על אוחנה 2018. אחריו (יום שלישי) מופיע ערן לוי, מניף יד למעלה ויד שנייה על החזה, כמו אומר: לא, אני לא חוגג מול האקסית שלי מירושלים. אבל מעצם ההיכרות עם הפרסונה אתה יודע שבדרך הוא גם מכריז: הנני כאן. חזרתי, ובגדול.
ברביעי מגיע גילי ורמוט, שכמו בניון גם הוא הרגיש לא רצוי ונאלץ לעזוב את המועדון שלו. אבל ורמוט הוא כוכב בטעם פרווה. לא רגיש ודומע כמו בניון וגם לא מוחצן וכריזמטי כמו אוחנה או ערן לוי. חיוך קטן, עקיצה מינורית ויאללה למועדון הבא. אם ורמוט היה מאכל, הוא היה טופו. בא טוב לחובבי הבריאות וגם לצמחונים.
בחמישי מחכה לנו אברם גרנט, האיש שדומה שכל אמירה וכל תמונה שלו מחושבת עד כאב. עכשיו הוא נזכר לספר לנו שאיש לא התערב בעבודתו מעולם, אפילו לא רומן אברמוביץ'. הכי רחוק מאותנטיות הדמעות של בניון עומדות בקצה השבוע המילים של גרנט.
