ייחודה של הפנטזיה המקסימה שביים גיירמו דל טורו הוא שהיא נראית כמו אין־סוף סרטים שראינו ובו־בזמן היא גם יצירה קולנועית חד־פעמית. הבמאי המקסיקני ('המבוך של פאן') מצטט סרטי אימה ומדע בדיוני, אבל שופע דמיון. כבר מהדקה הראשונה נגלה לנו הפאן המיתולוגי של הסרט, כזיכרון רחוק של מספר, הפותח בקולו את הסרט.
לעומת זאת, זוג הגיבורים הרומנטי לא מוציא מילה. היא, אלייזה, עובדת ניקיון אילמת. הוא - יצור אמפיבי המכונה "הנכס", שרק נוהם. השניים מתוודעים במעבדה צבאית סודית בימי המלחמה הקרה של תחילת שנות ה־60. הם מתקשרים בשפת הסימנים ומפתחים רגשי אהבה מהסוג שיכול להתרחש רק בדמיון הבמאי. תחשבו על 'אי־טי' פוגש את 'היצור מהלגונה השחורה' במגרש הביתי של 'היפה והחיה'.
האיש הרע בסיפור הוא קולונל סדיסטי (מייקל שאנון) שלכד את "הנכס" בג'ונגלים של האמזונס. הטובים הם אלייזה האילמת (סאלי הוקינס, מתוקה ומדהימה), חברתה לעבודה האפרו־אמריקנית (אוליביה ספנסר), שכן גיי (ריצ'רד ג'נקינס) ומדען קומוניסט (מייקל שטולברג), החוברים יחד להצלת "הנכס". כולם סטריאוטיפים, משוחקים ומעוצבים בדייקנות, המייצגים את השונה והאחר, בחברה הלבנה המתנשאת של אותו עידן שמרני בארה"ב.
בשחזור הפוליטי והתרבותי נוקט דל טורו בתפיסה אקלקטית. הוא משלב באיזון מופתי בין פסקול מלא בלהיטי עבר לבין שפע אייקונים מעוררי נוסטלגיה. סצנות רבות מבוימות בסגנון סאטירי מעורר חיוך, כמו הדימוי השקרי של משפחה לבנה מושלמת, שתוארה אז בסרטים הוורדרדים של הוליווד. וכמו מוטיב המים הראשי שלו ביים דל טורו פנטזיה עשירה, הזורמת וקולחת בקלילות מענגת שעלולה עוד לזכות באוסקר.
