זאב שטרנהל פירסם השבוע מאמר ב"לה־מונד" תחת כותרת שמשווה בין ישראל של היום לראשית הנאציזם (En Israël pousse un racisme proche du nazisme à ses débuts). מאמרים דומים וזהים מפרסם שטרנהל גם בעברית. זה לא התחיל היום. כבר למעלה מ־40 שנה מנסה שטרנהל להפוך את ישראל לפשיסטית, והוא חוזר שוב ושוב על אותו פזמון. כבר ב־1977 כתב שטרנהל על ישראל אחת, שהיא "ליברלית, מתונה ופתוחה", שלנציגיה אופי אשכנזי, "מערבי" מאוד, לעומת ישראל האחרת, של שכונות ושכבות מצוקה, שהיא לדידו "תוקפנית, קיצונית, קלריקלית". נכון שההכללה הזאת היא גזענות. אבל שטרנהל, אפשר להניח, משוכנע שהוא נציג הנאורות. למרות זאת, שטרנהל זכה בפרס ישראל, שהוא הפרס היוקרתי ביותר שמעניקה המדינה. אין ספק שישראל היא מדינה מיוחדת. היא מעניקה את הפרס החשוב ביותר שלה למי שקורא לה אוטוטו־פשיסטית. אין עוד "מדינת־סף פשיסטית" כזאת בעולם. אבל שטרנהל לא מוותר. פשיזם כבר לא מספיק לו. הוא עובר לנאציזם.
אפשר ומותר לבקר את המדיניות הישראלית, גם בנושא הפלסטיני, גם על תהליך השלום וגם בנוגע ליחס לערבים אזרחי ישראל. זה בדיוק מה שעושים 80 אחוז מהעיתונאים ואנשי האקדמיה בארץ. הם מבקרים ללא הפסקה. זה לא בדיוק מה שמאפיין מדינה פשיסטית – אבל שטרנהל מתעקש על מציאות שאין לה כל קשר לעובדות.
לפי שטרנהל, ישראל היא מפלצת ללא־יהודים החיים בה. מפלצת. לא פחות. האם זה נכון? לפי כל קנה מידה אפשרי, ערביי ישראל נמצאים במצב טוב יותר מערביי כל המדינות השכנות, ולא רק. הם זוכים לשוויון אזרחי מלא. יש בהם אנשי עסקים, דור חדש של צעירים שעוסקים בהיי־טק, מהנדסים, עיתונאים, רופאים ושופטים. כאשר נשיא המדינה היהודית, משה קצב, נשלח לכלא, עמד בראש ההרכב שופט ערבי, ג'ורג' קרא. מאז הגיע אותו שופט לביהמ"ש העליון. כמה שופטים ערבים יש בבתי המשפט הגבוהים באירופה? אפס, או קרוב לאפס. בתחום ההשכלה צומצמו הפערים בין יהודים לערבים כפי שלא צומצמו בשום מדינת אחרת בעולם. נכון ל־2017, הסטודנטים הערבים הם 16.1% מכלל הסטודנטים לתואר ראשון. מה שחשוב יותר הוא, שלפני עשור, ב־2007, הם היו 9.7% בלבד. ובכל מקרה, תוך עשור אחד עלה מספרם בלמעלה ממאה אחוזים, מ־20,000 בשנת 2007 לקרוב ל־47,000 ב־2017. אחוז הסטודנטים הערבים בעשור האחרון זינק משמעותית לעומת העלייה המתונה של אחוז הסטודנטים היהודים. כך נראית מדינה שהיא "מפלצת" למיעוטים? היש עוד מדינה אירופית בעולם שיכולה להציג נתונים דומים?
דבר דומה קרה גם לפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה. בשנת 1967 עמדה תוחלת החיים של הפלסטינים בשטחים שכבשה ישראל על 48.6. נכון ל־2017, תוחלת החיים ברצועת עזה היא 74.2 ובגדה המערבית – 75.2, והיא גבוהה יותר מרוב מדינות ערב. בשנת 1967 לא היה מוסד אחד להשכלה גבוהה בשטחי הגדה והרצועה. נכון להיום, יש למעלה מ־40, ושיעור בוגרי האוניברסיטאות הוא הגבוה ביותר בעולם הערבי. ב־1967, רק ארבעה יישובים, מתוך 708, היו מחוברים למים זורמים. בשנת 2004, 641 מהם כבר חוברו. יש הרבה טענות צודקות נגד ישראל. אבל האם כך מתנהגת "מפלצת"? כך נראה נאציזם, או נאציזם בראשיתו?
כדי להוכיח את ההידרדרות של ישראל מציג שטרנהל בין השאר התבטאויות של שני חברי כנסת, מיקי זוהר ובצלאל סמוטריץ'. הציבור הצרפתי לא יודע שמדובר בשניים שמייצגים את קצה הקצה של הימין בישראל. תופעות דומות יש בכל פרלמנט באירופה, אבל אף אחד לא חושב שמדינה כלשהי היא פשיסטית רק בגלל שיש בה אחוזים בודדים של ימין קיצוני. ובכל מקרה, הימין הקיצוני בצרפת גדול יותר מהימין הקיצוני בישראל. ולמרות זאת, צרפת אינה פשיסטית וגם לא בראשיתו של נאציזם.
שטרנהל מנסה ליצור את הרושם שזוהר וסמוטריץ' מייצגים את ישראל. למעשה, הם אפילו לא מייצגים את הימין. זוהר תומך בסיפוח הגדה המערבית ללא מתן זכויות הצבעה לערבים. זו עמדה כל כך אווילית, שכאשר זוהר פירסם אותה הוא גם זכה לגינויים כמעט מקיר לקיר וגם הפך לבדיחה ברוב אמצעי התקשורת. הימין בישראל, שחלקו תומך בסיפוח, תומך בדרך כלל גם במתן זכויות מלאות לפלסטינים. סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, שתומכת בסיפוח השטחים, אמרה: "אני בעד לתת להם זכות הצבעה". ונשיא המדינה רובי ריבלין הבהיר: "אני מאמין בארץ ישראל השלמה. המחיר - זכויות אזרח לפלסטינים".
כדי לדייק צריך לציין שרוב הישראלים דוחים את העמדה של הימין התומך בסיפוח, עם או בלי הענקת זכויות לפלסטינים. בסקר שנערך לאחרונה התברר שאפילו בקרב מצביעי הליכוד אין רוב לסיפוח: 52% ממצביעי הליכוד מעדיפים הסכם (שמבוסס על מדינה יהודית לצד מדינה פלסטינית), 31% בלבד תומכים בסיפוח, ו־18% בהיפרדות חד־צדדית. אבל שטרנהל מציג עמדה של שני חברי כנסת מהקצה הימני כדי להפוך את ישראל לכמעט נאצית.
ביקורת על ישראל, על מדיניות ישראל ועל הצעות חוק שונות ומשונות היא דבר לגיטימי. סיפוח השטחים הוא רעיון אווילי, וסיפוח ללא זכויות הוא אפרטהייד גזעני. אבל יש הבדל בין ביקורת לבין דמוניזציה. ישראל היא דמוקרטיה. שטרנהל יכול לפרסם כל מה שהוא רוצה, גם טענות סרק על פשיזם, אפילו נאציזם, וגם לזכות בפרס ישראל. רוב אנשי מדעי הרוח ורוב אנשי התקשורת עוסקים בביקורת ללא הפסקה. בדרך כלל בביקורת לגיטימית. לא כך שטרנהל. המניפולציות שלו הן תועבה. הוא עושה בדיוק מה שעושה הימין הקיצוני והגזעני כאשר הוא משתמש בהתבטאויות של איסלאמיסטים־ג'יהדיסטים, כדי לטעון שהמוסלמים, רובם או כולם, כאלה. אצל שטרנהל זה אפילו חמור יותר. הוא חוזר לשיטות אפלות מהעבר. הנאצים עשו דמוניזציה ליהודים. שטרנהל עושה דמוניזציה לישראל. הנאצים שיקרו כדי לשטוף את המוח להמונים החשוכים. שטרנהל משקר כדי להחדיר את המסר המפלצתי לקוראים שנחשבים לנאורים. שטרנהל, והוא לא לבד, לא מפרסם מאמרים שמקדמים הבנה, שלום או פיוס. הוא רק מלבה שנאה ועוינות. התגובות למאמר מבהירות שהאנטישמים חוגגים. הם טענו תמיד שהיהודים הם המפלצות. שטרנהל מספק להם חיזוקים.
בדמוקרטיה הישראלית גם אוטו־אנטישמים כמו שטרנהל יכולים להיחשב אנשים נאורים וחושבים. אבל אסור להתבלבל. שטרנהל ודומיו שייכים למחנה הגזענים והחשוכים. ועוד משהו: מאמר זה מתפרסם גם בצרפתית.
