בקונצרט של יוני רכטר עם התזמורת הפילהרמונית לא היו הפתעות. נדמה שהקהל שמילא את היכל התרבות ידע בדיוק מה הוא עומד לקבל. המוזיקה של יוני רכטר מתנגנת בפס הקול הישראלי כבר כמעט 50 שנה, ורוב שיריו מגיעים עם תו תקן המבטיח איכות מוזיקלית ורמה גבוהה של טקסטים. על רמתה של התזמורת הפילהרמונית נכתבו כבר מאות מאמרים ותשבחות, וגם אילן מוכיח כבר הוכיח את עצמו על בימת המנצח בפרויקטים דומים בעבר. עכשיו נותר רק לראות איך כל המרכיבים האלה מתחברים יחד, ואיך התבלינים — בדמות אלון אוליארצ'יק, מרינה מקסימיליאן, רונה קינן, איתי פרל ויעל צבי (וגם מאיר פניגשטיין שהציץ לרגע לביצוע "שיעור פסנתר" מימי "כוורת") — הופכים את הערב לערב־מוסף.
כולם אכן עשו כמיטב יכולתם. מהדרמטיות הדיוואית של מרינה, דרך הקוליות של רונה קינן, הנון־שלנטיות של אוליארצ'יק, ועד הווקאליות המרשימה של יעל צבי והפשטות המדויקת של איתי פרל — השירים המוכרים והאהובים הוגשו לקהל בזה אחר זה, כשהם שולחים אותנו למסע בזמן ומעוררים זיכרונות, נעימים ככל הנראה, כפי שהעידו החיוכים שראיתי על פניהם של היושבים לידי. זה לא היה ערב של חידושים מוזיקליים מרהיבים, וגם לא היו בו הרבה הפתעות, כאמור, אולי חוץ מהמאש־אפ של "זה כל מה שיש" עם As Time Goes By מ"קזבלנקה", והביצוע של "הילדה הכי יפה בגן" בארבע שפות, כולל רוסית ופולנית. אבל השירים של רכטר טובים כל כך, ואפילו הוותיקים שבהם נשמעים עכשוויים כל כך, שהם פשוט מתיישבים על מיתרי כלי הקשת, פורצים מפתחי החלילים והחצוצרות, ומהדהדים ממעמקי התופים וכלי ההקשה כאילו זה הדבר הכי טבעי ונכון בעולם בשבילם. כאילו הם לגמרי בבית.
