לא לעיתים קרובות אני עולה על רעיון, וממש ברגע שבו הוא צץ במוחי אני מרגיש שגיליתי משהו שיכול לשנות חיים של אנשים. אבל הפעם זה קרה, והרשו לי לשתף אתכם.
נכון שאנחנו בדרך כלל משתדלים לא להתלונן בפני אנשים כדי לא להמאיס את עצמנו ולשעמם אותם? מי אחרי הכל רוצה לשמוע את כל הפרטים הקטנים של צרותינו הרפואיות ומכאובינו היומיומיים? אלא שככל שאנו מתבגרים, הצורך להתלונן נעשה דוחק ודחוף יותר, וזה גם פחות או יותר כל מה שיש לנו לספר. אבל כשאנחנו נפגשים עם אנשים או מדברים איתם, אנחנו מנסים להימנע מזה.
הרעיון שלי הוא לבחור אדם אחד, חבר ממש טוב, ולעשות איתו הסכם שבמשך כמה ימים הוא חייב לשמוע את כל התלונות שלך. ואז אתם מתחלפים ואתה חייב לשמוע את כל התלונות שלו. ולא רק לשמוע, אלא גם להגיב בצורה רכה ומכילה.
הנה דוגמה: אני למשל בוחר במ', שהוא חבר ילדות שלי, וביום ראשון על הבוקר הוא מקבל ממני ווטסאפ בזו הלשון:
אני סובל מכאב ומתחושה של קור בפרק יד שמאל
יש לי תחושה חשודה של נימול בכף רגל ימין
אתמול לא ישנתי חצי לילה בגלל כאב בטן
משעמם לי
אני חש בדידות
אני עייף מאוד, אבל לא מצליח להירדם
אני רוצה לשתות אלכוהול, אבל אסור לי
ועל כך מ' משיב לי: מצוקתך אכן נשמעת קשה ונוגעת ללב. אני מבין שאתה סובל. מקווה שיוקל לך בקרוב. אל תהסס לשתף אותי.
שמתם לב מה קרה פה? בסך הכל שני ווטסאפים, בלי לחכות שעה בטלפון, בלי רופא, בלי תור, בלי חניה – וכבר אני חש הקלה. למה? כי ניתנה לי הזכות להתלונן. בלי אשמה, בלי בושה ובלי חרטה. פשוט צריך להסכים מראש שזו המסגרת וזה מה שמותר בה. ואז הכל בסדר.
למחרת אני מקבל את רשימת התלונות של מ', וזו לשונה:
אני צריך לבשל ארוחה לכולם, ואין לי כוח
הילדה שלי עושה לי פרצופים כי אין לה מתנות ליומולדת של שתי חברות, ונמאס לי מזה, וממנה
אני צריך חופש, בעיקר מאשתי
נמאס לי מהעבודה שלי
נמאס לי מעצמי
ועל כך אני משיב לו: מבין אותך, אחי. אל תייסר את עצמך. התחושות שלך טבעיות ונורמליות. אתה איש טוב. הכל בסדר. זה יעבור.
העניין הוא שאפשר לייסד הסכם עם כמה חברים, ואז למעשה אפשר להתלונן בלי סוף. מבחינת החבר הספציפי אתה רק אחד, אבל לך יכולים להיות אפילו שלושה או ארבעה כאלה. אני לא אומר שזה מה שצריך לעשות, אני רק אומר שאפשר. ודי בידיעה הזאת כדי להרגיע ולנחם. לי יש כבר שניים כאלה, ומה אני אגיד לכם, זה פשוט כיף עולמי.
