חודש וחצי עבר מאז שחיים גורי הלך לעולמו. את הממלכתיות ההדורה שאפיינה את הלווייתו החליפה האינטימיות של האבל המשפחתי. בימיו האחרונים החליטו בני המשפחה להעביר את גורי מבית החולים שבו שהה בתל־אביב בחזרה לביתו בשכונת טלביה בירושלים, כדי שיוכל לסיים את חייו בסביבה המוכרת שאהב.
במשך 70 שנה חיה עליזה גורי (88) לצידו של המשורר שהנשיא ריבלין כינה בהלווייתו "המשורר הלאומי בן ימינו". היא עמדה לצידו בכל תחנות חייו שהן גם תחנות חייה של המדינה. עכשיו היא יושבת בסלון של בתה נועה בתל־אביב, נושאת מבטה אל הגינה הפורחת שבחוץ. ציפור ירגזי צהובת חזה נוקשת על חלון הבית, מנסה להיכנס פנימה, כמו נושאת עימה מסר אחרון.
"תשעה ימים סעדנו אותו בבית כשאנחנו יודעים שזה הסוף", היא מספרת. "הוא לא היה בהכרה כל הזמן, אבל ברגעים שהוא כן היה הוא ידע שהוא בבית ושהוא מוקף על ידינו. הוא גם סיכם חשבונות אחרונים שלא היה ברור למה הוא מנהל אותם. ביקש מחילה על דברים שנראו כבר סגורים מזמן ולא הייתה לו סיבה להתנצל עליהם.
"באחד השירים שלו הוא כותב: 'איש לא הזהיר אותי שהדרך אל אריכות הימים עוברת דרך הזקנה'. אז זה היה בבדיחות הדעת. לא קל היה לו להזדקן, הוא חי בעוצמה ובחיות שאפיינו אותו כל חייו. שלושה שבועות לפני מותו הוא עוד הספיק לתת ראיון מצולם לקראת כנס של שופטים. נדמה לי שכשחש שלא יוכל לחיות את המשך חייו כפי שרצה, הוא ויתר. בחר ללכת בדרכו שלו. בסוף הוא מת במיטתו מוקף בבני משפחתו, אולי בדרך שבה הוא רצה".
ואת?
"לי היה קשה להשלים. 70 שנה עוברות לנגד עיניי, מסרבות להיפרד. הן נושאות מטען יקר שהלך ונצבר עם השנים בעבודה משותפת ובאהבה רבה. אני תמיד הייתי מצטטת את סבא של עמוס עוז שהיה אומר, 'אתה יודע עמוס, אנשים זקנים קשה להם הרבה יותר למות מאנשים צעירים'. עמוס שאל אותו איך? והוא ענה לו, 'כי לאנשים זקנים יש כבר רגילות לחיות'. ואני לקחתי את הביטוי הזה של סבא של עמוס עוז, של הרגילות לחיות".
והוא עדיין תקוע איתך, הביטוי הזה?
"כן. יש חיים, יש ילדים, יש נכדים ובנות נפלאות ובני זוג נהדרים. אני לא חושבת שבורכנו בדור שני ושלישי כל כך אוהב, כל כך נפלא, שמאפשר את ההתנתקות האיטית".
את הימים אחרי מותו של גורי העבירה עליזה בדירה בירושלים ואחרי השלושים הגיעה לביקור בן כמה ימים אצל משפחתה בתל־אביב. "אני עדיין לא חזרתי לשגרה", היא אומרת, "וגם לא יצאתי כמעט מהבית. הבת שלי לקחה אותי לראות את הפריחה של איריס הארגמן וזו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מד' אמות וזה לא היה פשוט. אני אכנס בחזרה לשגרה באמצעות השירים שחיים השאיר אחריו והעבודה על הספר שלו שייצא בקרוב. זה יהיה אקט של התגברות שבא מהצורך בעשייה. תמיד הייתי אשת עשייה ופעלתי מהיענות לצרכים של עשייה. וזה גם מה שאעשה הפעם. אני חושבת שאני חייבת לעשות את זה כבר בשבוע הבא כי הספר חייב להופיע בהקדם האפשרי".
למה בהקדם האפשרי?
"קודם כל מפני שהוא רצה אותו בחייו וזה צריך להיות קרוב ככל האפשר. דבר שני, חיים חזר אחרי שלושים שנה של כתיבה במחשב לכתיבה בכתב יד. כל השירים האחרונים כתובים בכתב יד כך שהפענוח שלהם בידיי. אעבוד על פענוח השירים והבאתם לדפוס עם בתי, יעל, שהייתה מעורבת בעבודתו הספרותית של חיים ומכירה את יצירתו. ואני לא יכולה להשתמט מהתפקיד כי אין מי שיעשה את זה. וזה דוחף אותי מן המקום שלא בטובתי הלכתי והתכנסתי בו. ככל שהזמן עובר ההתחפרות נעשית נוחה ואני לא רוצה להימצא במצב נוח שכזה. אז מה שיוציא אותי מהמקום הזה זה הספר שהוא תיכנן להוציא ולא הספיק".
בחודשים האחרונים לחייו כתב גורי כ־40 שירים, הספק נדיר למשורר בן גילו. ספרו האחרון, "אף שרציתי עוד קצת עוד", הוא במובן מסוים האישי ביותר בין ספריו. יש בו שירים חשופים על הזקנה ועל המחשבות שפוקדות בגיל המאוחר, לצד שירים פוליטיים.
"חיים לא הסכים שמעיין השירה ייפסק", עליזה נזכרת. "כפרפרזה לנבוקוב — שאמר ש'כל זמן שזורם דם בעורקיי אמשיך לאהוב אותך לוליטה' — חיים היה אומר שכל זמן שזורם הדם בידו הכותבת, הוא יכתוב. ללא ספק, היכולת שלו לכתוב החזיקה אותו, והוא אמר לפני מותו שהוא צריך לגמור לכתוב את הספר".
הוא הבין לפני מותו שכבר לא יספיק להוציא את הספר?
"אני לא חושבת שהוא הבין. כי כל עוד הייתה בו מודעות הוא חשב על הספר ועל ההוצאה שלו. כשהוא היה בהכרה עלו סימני השאלה לגבי הנושאים שהיה לו איתם חשבון לא גמור. והספר הוא במובן מסוים השאיפה לתקן את מה שלא נשלם. הוא מת תוך אמונה ברורה שהספר ייצא בהקדם האפשרי".
גורי השאיר אחריו הנחיות ברורות גם להלוויה שלו. ביקש שהמצבה תהיה מאבן חברון לבנה בלתי מסותתת, כמו זו ששימשה לקברי הוריו, גילה וישראל גורי. ביקש לצרף לקבר שקית חול מחוף הים בתל־אביב. "הוא אמר שייקבר בירושלים, אבל רצה שנביא שקית של חול זהב מתל אביב וזה נעשה", אומרת עליזה. “חתני ונכדתי וחברים הביאו חול מתל־אביב לקברו. על לוח השיש של המצבה כתוב: "חיים גורי, סופר ומשורר", "ואני הוספתי 'איש אוהב'", אומרת עליזה. "אני חושבת שזו הייתה המהות שלו".
"חיים באישיותו דיבר אל הרבה מאוד אנשים, והחתך של האנשים שבאו לשבעה ומילאו את הבית וריגשו אותנו מאוד — היה במובן מסוים חתך של החברה הישראלית. הטקס היה כל כך מכובד. הרב בני לאו הגיע אלינו יום לפני כן בהמלצת חברים טובים שלנו, והוא גרם לזה שהטקס הדתי עלה בקנה אחד עם הטקס האישי. לרגע היהדות לא נראתה מאיימת כששלוש הבנות שלנו אמרו את הקדיש בבית קברות דתי למהדרין והכל נעשה מבלי לפרוע גדרות. היה משהו יפה בהשלמה השקטה הזאת של הדברים שהולכים יחד. חיים היה אדם חילוני סוציאליסטי והחילוניות הייתה ערך עבורו יחד עם כבוד רב לתרבות יהודית לדורותיה. זה היה חשוב לנו".
עליזה גורי לא הייתה רק האישה לצידו, אלא גם האדם הראשון שנחשף לכל מה שכתב, שילוב של עדה ממקור ראשון ומבקרת ועורכת. "אני פשוט חייתי את המאורעות", היא אומרת. "לאורך 70 שנה חייתי לצידו ולצד האירועים שליוו אותו. בשלב מסוים בשנים האחרונות אמרתי לו, 'תסביר לי רק דבר אחד, אמנם הארכת ימים עד גיל 94. אבל איך הצלחת לדחוס היסטוריה כל כך עשירה וכל כך הרבה אירועים'. אז הוא אמר, 'את רוצה לומר שאני הגזמתי או שיקרתי?' השבתי שאני הייתי עדה לכך שהכל אמת, ועדיין אני לא מבינה איך זה אפשרי".
עליזה נולדה בפולין ועלתה עם משפחתה בגיל חמש לארץ ישראל. היא התגייסה לפלמ"ח ובמלחמת השחרור שירתה בחטיבת הראל ושימשה כמקשרת עם הפצועים ומשפחותיהם. הם נפגשו אחרי מבצע חורב, שבו התקיף צה"ל את הצבא המצרי בחזית הנגב, בבית החולים הצבאי בבאר־שבע. "נפגשנו ליד מיטתו של אריאל כהן שנפצע וכרתו לו רגל", היא משחזרת. "חיים בא לבקר אותו כי הוא היה מ"מ בפלוגה שלו".
היה קליק מיידי?
"אני לא יודעת אם מיידי. לא מדדנו בשעון סטופר. אבל היה לזה המשך אחר כך כשעלה לירושלים והתחיל ללמוד באוניברסיטה וכן הלאה".
בכל אותן שנים ביחד הם כמו השלימו אחד את השנייה. כשזיכרונו נתקע היה פונה אליה והיא מיד הייתה מתקנת ומשלימה את פרטי הסיפור, נוכחת ועדה לכל.
"ייאמר לזכותו של חיים שהוא נתן לי את המקום שהיה מגיע לי בלי שאצטרך לדרוש אותו. ברוחב לב הוא חלק באחריות במקום שהוא חשב שהיא מוצדקת. היה אומר, 'עשינו את זה', כלומר שנינו יחד. לא לצאת ידי חובה או מתוך צדקנות. אני חושבת שהוא היה ישר עם עצמו ולא נתן לי את ההרגשה שזה ממקום של חנופה או ניסיון לרצות. כשדיברו על חטיבת הראל אז הוא היה אומר, 'תשאלו אותה', 'דברו איתה'. שהיא תספר לכם על אהרן (ג’ימי) שמי (מפקד פלוגה בפלמ"ח ובצה"ל שנהרג במלחמת העצמאות — א"ז). הוא לא הגן על חלקת האלוהים הקטנה שלו".
ומה לגבי פוליטיקה? העובדה שהוא נמנה עם תומכי התנועה למען ארץ ישראל השלמה וזוהה עם העלייה לסבסטיה ומפעל ההתנחלויות הטרידה אותך?
"אני גם הייתי חלק מהמאבקים האלו. זה נכון שלא הייתי שלמה עם החתימה שלו על העצומה למען ארץ ישראל השלמה אחרי מלחמת ששת הימים, והוא באמת היסס לפני שחתם. בעניין סבסטיה היינו חלוקים באופן גורף. אני הבעתי התנגדות לנסיעה שלו והוא אמר, 'אני נוסע כעיתונאי'. אמרתי לו שאני לא מאמינה בחלוקת רשויות של עיתונאי ואיש פרטי, אבל הוא נסע בכל זאת וכשהוא חזר כדי לקבל את האישור של רבין ושל גלילי, רבין נתן הוראה לתת לו רכב ליווי, ואז התלוויתי אליו. הגעתי לסבסטיה לפנות בוקר וזה יצר כמובן ויכוחים".
שהגיעו לטונים נחרצים?
"טונים נחרצים היו. אבל לאורך שנותיו האחרונות חלו שינויים בעמדותיו. הכל מגובה בכתובים כך שאי־אפשר לפקפק בזה. האיש כתב את דעתו ומה שקרה לו, באמת ויושר שאפיינו אותו כל חייו. אני לא זוכרת אותו משקר לגבי אמיתות חיים שלו, בכתובים וגם בעל פה. אני במפורש יכולה לחתום על היותו איש אמת. היו ויכוחים גדולים בינינו והיו אי־הסכמות ואחר כך הסכמות. היו שנים שהיינו בדעה אחת, ובוודאי שזה היה יותר נוח. אבל זאת תמיד הייתה האמת שלו עד הסוף".
ועדיין, מבחינה פוליטית תמיד היית שמאלה ממנו.
"הדעות שלי היו הרבה יותר שמאלה משלו כל השנים. אבל הן היו בסיס לדיונים, בסיס לשכנוע הדדי. לא לפילוג. העמדות שלו לקראת הסוף הלכו ודמו יותר לעמדות שלי. לא משום שאני השפעתי אלא בגלל שדרך ההסתכלות שלו השתנתה. האמת הפנימית שלו, היא זאת שעשתה זאת. אני לא הפעלתי לחץ או שכנוע. זו התוצאה של 70 שנה של חיים זה לצד זה וזה יחד עם זה".
והיצירה?
"כשאני הכרתי אותו כבר התפרסם ספרו הראשון, 'פרחי אש'. לאורך השנים היה שיתוף מלא, קודם כל, כי אני ניקדתי את השירים שלו".
והטון הלאומי־קולקטיבי שאפיין את שירתו המוקדמת התאים לך?
"איני מקבלת את המונח הזה, אני כופרת בכך שזה אפיין את שירתו המוקדמת. גם בספריו הראשונים היה תמיד שילוב של שירת יחיד מובהקת ושירת יחד מורכבת. קשה היה לו עם האמירה הכוללנית על דור תש"ח בספרות. בספריו הראשונים ישנם שירי אהבה אישיים מובהקים, ושירים שאינם לאומיים קולקטיביים. שירתו מורכבת יותר. עבור חיים היחיד כחלק משלם גדול ומשמעותי מאוד היה מאפיין חשוב בחייו לצד היחיד האינטימי על אהבותיו וחרדותיו ותשוקתו, אושרו ושיברונו. אין שלב בשירה שלו שהוא לאומי קולקטיבי ואחר שהוא איש בלבד. האישי היה חלק מחבורת לוחמים, חבריו הטובים, חלק מהארץ ותמורותיה. הוא היה אומר, 'ארץ ישראל כואבת לי’'. ואולי בביטוי הזה יש משום הסבר לשילוב הייחודי שלו, אבל תמיד היה קול אישי מובהק ולעולם לא לאומי קולקטיבי".
היא זוכרת את רגעי השמחה והעצב. את הטיולים בשוק מחנה יהודה שהלכו והתארכו, כי גם בעלי הדוכנים וגם העוברים ושבים רצו לדבר איתו עוד מעט. היא זוכרת את החיבה שגילה כל חייו, גם בסוף, לוויסקי ולקוניאק טוב — איך היה מוזג לחברים שבאו לבקר ואיך עישן את המקטרת שלו עד לתקופה האחרונה. "הוויסקי האחרון שהוא שתה היה בחברת המשוררים אגי משעול ואלחנן ריינר, וזה היה וויסקי משובח באמת".
עליזה גורי זוכרת שנות יצירה נפלאות וספרים שהתקבלו באהבה וגם ספרים שלא. היא זוכרת את 12 השנים הקשות, במהלך שנות ה־70, שבהן עבד על טרילוגיית הסרטים התיעודיים בנושא השואה, כשהאזין לעדויות הקשות של הניצולים עד שביקשה ממנו פסק זמן אחרי הסרט השני.
והיא זוכרת גם את רגעי הכעס על המצב המדיני, שהביאו אותו לייאוש בשנותיו האחרונות. זוכרת שצעדו ביחד לצד מפקדי ולוחמי חטיבת הראל בהפגנת המחאה נגד ההחלטה לקרוא לאתר המורשת בשער הגיא על שמו של רחבעם זאבי. זוכרת איך שחיים זעק כי חדל להבין את הארץ שבה נולד.
ליווית אותו במאבק האחרון על שער הגיא.
"שם היו לי אפילו מניות משלי. ‘באב אל וואד’ קשור בשמו של חיים אבל אני הייתי אשת הראל. במשך כל המצור על ירושלים הייתי קצינת הסעד של חטיבת הראל. בעוונותיי נשאתי את בשורת מותו של ג'ימי להוריו בצפת ועמדתי גם במעמדים הקשים האלה. הראל הייתה חלק מאישיותי וההתקוממות על קריאת מקום כזה בשמו של אדם יחיד, שנניח לא האדם הכי מתאים, הביאה להתגייסות הטוטאלית מצידי. עמדנו בזה שנינו יחד ואני שמחה שההחלטה שונתה בסוף”.
היו עוד מאבקים שבהם את הובלת אותו?
"אני לא הייתי אומרת שהובלתי את חיים, כי הפנייה אליו הייתה אישית. אני לא הייתי צריכה לעורר אותו, כי דעת הקלה כבר גייסה אותו כמי שחתום על השיר 'באב אל וואד'. אבל במקומות ששנינו היינו שותפים למאבק, צעדנו ביחד".
את זוכרת רגעים קשים?
"הדרך שלנו לא הייתה כולה שושנים והיו תקופות של עליות ומורדות ותקופות של יובש מטרידות ואחריהן תקופות של פריחה. הייתה התקופה שבה נתן זך תקף את אלתרמן, אבל הריקושטים של המתקפה פגעו בחיים. היא התרחשה אחרי הספר השני שלו, 'שירי חותם', והשפיעה עליו ללא שום ספק. אבל ספרו הבא 'שושנת רוחות' התקבל באהבה גדולה. 'עיבל', שיצא ב־2009, הופיע בתקופה שהוא בהחלט היה במלוא כוחו והספר עורר הדים גם משום שהיה בו שינוי עמדות שלו כאדם וכיוצר וגם בגלל איכות הכתיבה".
איך היית רוצה שמפעל החיים שלו יימשך?
"קשה לי להגיד, כי אני חושבת שהדברים מתגלגלים בדרכם הטבעית ואין שום צורך לכוון אותם. הספרות בוחרת לה את הערוצים שלה וכך גם ההתמודדות היומיומית של דברים. אנחנו לא נתנו את הכיוון מראש וגם לא ניתן את הכיוון אחר כך. אני מאמינה שהמילים ימשיכו את המפעל. חיים כתב 'אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת', וזה גם חרוט על קברו.
"וכמובן גם מה שאני טבעתי על המצבה: המילים 'איש אוהב' שמסכמות את האיש שבאמת היה. חיים כעס ורטן ושנא ולא היה טלית שכולה תכלת. אבל היה בו משהו שמאפיין אדם אוהב. הוא היה איש אוהב כמהות פנימית. הוא יכול היה לשנוא שנאות נהדרות, אבל הן חלפו. התשתית הבסיסית הייתה של אדם אוהב".
