בזה אחר זה נעצרו הרכבים בצל האורנים של בית העלמין בנהלל. הגברים והנשים המבוגרים שיצאו מתוכם, בכובעי מצחייה ונעלי ספורט, התחבקו בחום, כפי שעושים חברים ותיקים שלא התראו מזה כמה חודשים. הם הראו תמונות של הנכדים והתעניינו במצב הבריאותי, דרשו בשלומו של מכר כזה או אחר. אפשר לומר שלמעשה מדובר באירוע משפחתי, ולמשפחה הזו קוראים גולני.
ב־20 השנים האחרונות התגבשה חבורה מלוכדת וחשאית שנפגשת כמה פעמים בשנה. היא כוללת קצינים בכירים ששירתו בחטיבת גולני בשנות ה־70 וה־80, מח"טים, מג"דים, קציני מטה ועוד כמה יחידי סגולה, שלא נושאים דרגות קצונה אבל הסתננו פנימה מכוח אישיותם המיוחדת. זו, אם תרצו, הסיירת האמיתית של גולני: הרוח החיה מאחוריה הוא האלוף במיל' אורי שגיא, שפיקד בעבר על סיירת גולני וגדוד 13, היה מח"ט גולני במלחמת ההתשה וסיים את הקריירה הצבאית בתפקיד ראש אמ"ן. חברים בה בין היתר גם האלופים במיל' אילן בירן ומנחם עינן, והצעיר שבחבורה הוא רא"ל במיל' גבי אשכנזי, שהיה פעם מח"ט גולני — וגם רמטכ"ל. אבל הדרגות לא משחקות כאן תפקיד; "צירפנו את אשכנזי כי היינו צריכים שומר מאהל", אומר שגיא בקריצה.
חטיבת גולני נוסדה ב־28.2.1948, חודשיים וחצי לפני מדינת ישראל. בניגוד לחטיבת הצנחנים, שהייתה ונותרה יחידה התנדבותית, גולני קלטה את כל מי שהיה לחברה הישראלית להציע: עולים חדשים, ותיקים, בני העיר והכפר. במשך שנים ניסו הגולנצ'יקים להתחרות בהילה שהקיפה את המתחרה עם כנפי הצניחה. הקרב על תל פאחר במלחמת ששת הימים, שבו לוחמים שכבו על גדרות התיל כדי שחבריהם יוכלו לחצות אותן, הפך למיתוס, ואחריו הגיעו החרמון, אנטבה, הבופור. "גולני החלה לתפוס את מקומה בתודעה הציבורית", אומר שגיא, "הרוח המיוחדת של החטיבה קשורה ברצון של אנשיה להוכיח את עצמם, במשך כל השנים".
הרעיון להקים את החבורה נולד באירוע השחרור של שגיא מצה"ל, ב־1997. יחד עם רס"ר גדוד 13 המיתולוגי, דני שמעוני, החליט ליצור קבוצה שתמשיך לשמור על קשר גם באזרחות. עם השנים הלכה הקבוצה וגדלה, העמיקה שורשים. "פעם היינו צעירים ויפים, היום אנחנו רק יפים", צוחק אחד מהם.
גם הנשים מצטרפות למפגשים הללו, רובן ככולן גולנצ'יקיות בעצמן. "המשפחתיות החמולתית בגולני היא מופתית", אומר שגיא, שבעצמו נישא לבת החטיבה. "אנחנו כמו בדואים".
לרגל 70 שנה לחטיבה ורגע לפני יום העצמאות, החליטו חברי הקבוצה להקדיש סוף־שבוע לסיור בצפון, בעקבות שורשי ההתיישבות וההגנה העברית. הרעיון לטיול הזה, בסימן תקומה, נולד בעקבות סיור שעשתה החבורה לפני כמה חודשים בהונגריה. את הסיור ההוא הוביל יהודה גולן, מח"ט גולני בשנים 1970־1972 וזקן השבט. חבריו לחטיבה ידעו שהוא ניצול שואה, אבל רק במהלך הסיור להונגריה הבינו איך שרד. "זה שונה כשאתה רואה את הסיפור במו עיניך, צועד באותם הצעדים", אומר שגיא. בסוף הסיור בהונגריה הוחלט שהטיול הבא של החבורה ישלים את התמונה, ויעסוק בשלב התקומה. וכך הגענו לנהלל.
"כשמוטה (גור) היה רמטכ"ל, הוא הציע לי להיות מפקד סיירת מטכ"ל", ממתיק איתי סוד גולן, עטור שפם, מקל הליכה וכובע מצחייה עם הכיתוב "מפגש גולני בגליל". "אמרתי לו, 'רק גולני'. גולני זה הצבא האמיתי, לא שו־שו געשעפט. גולני זה צבא שמסתער וכובש, לא כזה שעושה פשיטה פה ופשיטה שם. לא בסיירת מטכ"ל תלוי גורל עם ישראל".
17 שנים שירת גולן בגולני, מסמל ועד מח"ט. הוא יליד בודפשט, וכשהיה בן 13 פלשו הגרמנים להונגריה. יהודה הנער התנדב לתנועת הנוער הפשיסטי ההונגרי בשם בדוי, ככל הנראה היהודי היחיד שהיה חבר בה. הוא קיבל מדים ותעודה, ואיתם שרד כילד רחוב את ימי הכיבוש הנאצי. "מדי פעם הייתי מתגנב לגטו כדי לראות את המשפחה ולהביא להם אוכל. כך היה עד שהרוסים נכנסו בינואר 1945 וסילקו את הגרמנים".
בקיץ 1946 עלה ארצה. "הייתי אז בן 15. לבד. במלחמת השחרור הייתי בפלמ"ח, בסיירת של חטיבת יפתח. גמרתי את המלחמה בדרגת סמל, בן 17.5. לא היה לי מקצוע, לא היה לי כסף, לא בית ולא משפחה. כלום. התגלגלתי לגולני, זה הפך להיות הבית שלי. באותם ימים הצבא עבר משבר שאי־אפשר לתאר. כל הוותיקים הלכו הביתה ואני ראיתי בשירות בגולני שליחות. התאהבתי".
התחנה הראשונה הייתה כאמור בית העלמין בנהלל. 40 חללי צה"ל, כולם בני נהלל, קבורים כאן. רק לשם המחשה, היום מתגוררים בנהלל 800 איש בלבד. היה גם צדק פואטי בכך שבבית העלמין הזה קבור אסי דיין, מי שאחראי על השורה האלמותית "גולני? גמאסי!"
תא"ל במיל' יודק'ה פלד לא מתרשם. "אצלנו, בקיבוץ יגור, זה גם היה ככה. 30 אחוז מחברי הקיבוץ היו בשירות העם והאומה". הוא עצמו התגייס לסיירת גולני ב־1960, שנה אחרי שאחיו הבכור, יאיר, נפל בעת ששירת כמפקד סיירת צנחנים. פלד התקדם עד לדרגת מ"מ, והשתחרר זמן קצר לאחר שנפצע בפעולה ממזרח לכנרת. "נכנס לי כדור מכאן ויצא מכאן", הוא אומר ומצביע על שני צידי הצוואר. "אבל לא השתחררתי בגלל זה, אלא בגלל ההורים השכולים שלי".
אחרי מלחמת ההתשה התבקש לחזור כדי לפקד על הסיירת, ונציג מהחטיבה התייצב בקיבוץ יגור כדי לקבל לכך את אישור החברים. "היה קשה מאוד אז בארץ. הייתה מלחמת ההתשה והיה ברור שזה לא הסוף. היה צריך אז נעניתי לבקשת המח"ט החדש, אמיר דרורי".
אחרי הסיירת היה אמור לפקד על גדוד 51, אלא שהחילוף התעכב. ב־4 באוקטובר 1973, בעת שהיה באימון בערבה, שמע שמג"ד 51 התאשפז והחליט שהוא לא מחכה יותר. "התקשרתי לדרורי, אמרתי לו שאני נכנס לתפקיד היום. דרורי, שלא דיבר הרבה, לא ענה. קיבלתי את זה כהסכמה". פלד עלה צפונה, לקח על עצמו את הגדוד, ו־48 שעות אחר כך פרצה מלחמת יום הכיפורים. בקרב על החרמון נפצע פלד קשה.
מבית העלמין אנחנו יורדים למושבה נהלל, לשמוע על הסליק שנחפר שם בימי הבריטים, לאכול כריכים ולשתות קפה שחור.
ליד הרפת מספר לי גולן שלאחר שפיקד על החטיבה המשיך לתפקיד מח"ט גבעתי, שם תפסה אותו מלחמת יום הכיפורים. הוא צלח את התעלה וכבש את סואץ, אחר כך היה מפקד מרחב סואץ, ראש מטה פיקוד מרכז, התקדם עד לדרגת מפקד אוגדה והשתחרר ב־1978 בדרגת תת־אלוף".
היית בכל כך הרבה תפקידים, למה הקשר נשמר דווקא עם החבר'ה של גולני?
"כשהייתי מח"ט הציעו לי להפוך את גולני לחטיבה של מתנדבים, כמו הצנחנים. סירבתי. גולני זה עם ישראל, שממנו עושים נבחרת. זו המשימה שלנו. החטיבה מוצלחת בגלל שכל כך הרבה אנשים במשך כל כך הרבה שנים, השקיעו את הנשמה כדי להפוך אותה לחטיבה גדולה".
גולן לא מספר לי שנכדו נהרג במלחמת לבנון השנייה, בקרב הסלוקי. הנכד היה לוחם בגולני.
כולם אנשים שעשו קריירות מפוארות בצבא ובאזרחות, אבל יותר מכל ולפני הכל הם גולנצ'יקים. הם עורכים יחד טיולים משותפים בכל רחבי הארץ, ובכל יום העצמאות מקפידים להגיע לשגיא, למנגל על הדשא בכפר ביאליק. מה הופך אותם לגולנצ'יקים, גם בגיל 70 או 80, גם אחרי שחלפו 30 שנה מאז השתחררו? "פחדנו ביחד", עונה שגיא, כובע רחב שוליים עם העץ של גולני מצל על פניו. "אנחנו יהודים, ישראלים, גולנצ'יקים. השירות, המאמצים, החברים שנמצאים איתנו ואלה שאיבדנו, המשפחות השכולות. זה מי שאנחנו".
התחנה הבא היא מעיין חרוד, שם אנחנו לומדים על גדעון השופט התנ"כי, על מורשת אורד וינגייט ועל סיפור ההתיישבות בעין חרוד ומיסוד הפלמ"ח. מתחת לעץ שליד המעיין אני משוחח עם ד"ר מיכאל וינר, בעצמו יליד מחנה הריכוז טרזינשטאט. אביו נספה באושוויץ והוא עלה ארצה, בגיל חצי שנה, עם אמו. לימים יהפוך לרופא החטיבה במלחמת יום הכיפורים, ובהמשך לקצין רפואה ראשי של צה"ל.
כשאני שואל אותו במי מהחבורה שכאן טיפל כרופא בחטיבה, הוא עונה "במי לא". כמעט כל פצועי הקרב על החרמון עברו תחת ידיו, לא כולם שרדו.
הקשר ביניכם הוא קשר דם, במלוא מובן המילה.
"זה קשר בלתי ניתק לניתוק או לשינוי. לעבור עם חבורה כזאת מלחמה, זה נשאר. הקשר בינינו לא שכלי, הוא אמוציונלי".
אני נפרד מהם כאן, ליד המעיין שממנו יצא גדעון לקרב המכריע מול המדיינים, בראש צוות מובחר של 300 לוחמים בלבד. ותיקי גולני ימשיכו מפה לעוד יומיים של טיול בצפון. הם יבקרו במושבה יסוד המעלה, יעפילו למצודת כח שנכבשה בידי הפלמ"ח, ישמעו סיפורים מבית אבא על האצ"ל והלח"י, יחקרו את קליטת העלייה מצפון אפריקה וישירו משיריו של נתן אלתרמן.
מרגש לראות את האנשים האלה, שתרמו כל כך הרבה למדינה, שהשאירו דם באדמתה, עדיין כמהים ללמוד על ההתיישבות, על הקרבתם של אחרים, גם בגילם, שנים אחרי שהשתחררו ממילואים ושלחו את הנכדים לצבא, לגולני כמובן.
לקראת פרידה הם נפרשים בשורה, גברים ונשים, שכם אל שכם, לצילום משותף. העץ מאחוריהם מזכיר את העץ של גולני. •
