אימפּריוּם // כריסטיאן קראכט - מגרמנית: חנן אלשטיין - עם עובד - 207 עמ'
ב־1902 עשתה הספינה 'הנסיך ולדמר' את דרכה אל הים הדרומי, לעבר הקולוניות הגרמניות, כשעל סיפונה נודיסט צמחוני מנירנברג בשם אאוגוסט אנגלהרדט. סולד מהגסות של בני עמו ונואש מהציוויליזציה, מבקש אנגלהרדט להגיע אל אחד האיים שבשליטת מכורתו, ולרכוש לעצמו מטע קוקוס "לא מתוך תאוות בצע, אלא מתוך אמונה עמוקה בכך שיש לאל ידו, בכוח חזונו הרעיוני הכביר, לשנות לעד את העולם הזה, שאותו חשב לעוין, למטופש ולאכזרי". חזונו הרעיוני הכביר, שחלקו הובא כבר במכתם השכוח שפירסם, 'עתיד חף מדאגות', הוא לייסד את מסדר הקוקוברים, שייזונו אך ורק מבשר פרי הקוקוס האלוהי ויתרוצצו עירומים בשמש המיטיבה.
ב'אימפריום', ספרו השלישי שמתורגם לעברית - קדמו לו '1979' ו'ארץ פרומה' - מעבד הסופר השווייצרי והכוכב הגרמני, כריסטיאן קראכט, את סיפורו האמיתי של מג'נון עבדקן ולועט־קוקוסים זה, שהתחיל את מסעו כבחור חביב – כחוש ותלוש, לא נכחיש – ומסיימו כשהוא לוקה בתת־תזונה ובצרעת, מפתח נטיות רצחניות, תאווה קניבלית, וגרוע מכל אלו – אנטישמי, "כמו מרבית בני זמנו, כמו כל בני הגזע שלו". אכן, בין דפי הרומן, שרב בו הבוז – והאימה; מפליא אגב איך יכולים שני אלו להשתלב – למאה ה־20 ושיגיונותיה הרצחניים, מקפיד קראכט לאזכר צמחוני גרמני אחר, שהשפיע יותר מאנגלהרדט הערומקו על ההיסטוריה, ברומזו לנו כי גם רצח עם עלול להתחיל בדיאטה של פירות טרופיים, בהנחה שהיא מגובה באידיאולוגיה נוקשה דיה, ושגם בחורצ'יק שנראה כמו ישו יכול בטעות לגמור כמו היטלר.
במיטב המסורת של הרומן הפיקרסקי, פוגש אנגלהארדט במסעו שלל דמויות אקזוטיות ומושחתות במידה כזו או אחרת, ש"יחכו לו בסיבוב" מאוחר יותר: גובינדאראג'אן הבודהיסט השרלטן; מקס ליטצוב – פסנתרן, סלב והיפוכונדר – שיחסו אל המסדר הקוקוברי הוא בעיקרו יחס ניו־אייג'י בן ימינו, כלומר יחס מכשירי, כאל שיטת ריפוי שנועדה לשרת את הגוף ואת האגו, או "אוטופיה של זעיר בורגנים" כפי שמטיח בו גיבורנו; מאקלי – נער ילידי שנשבה בספרייתו הענקית של אנגלהרדט (ת'ורו! טולסטוי! הובס!) וכעת הוא "יותר גרמני מגרמני"; המושל הגרמני האהל, שהוא לכאורה "אדם הגון ומיושב בדעתו", בקיא בכתבי קאנט, רגיש במידה וגמיש במידה, שיעשה הכל למען שימור הסדר הטוב, כלומר למען שימור שלטונו שלו כמייצג סדר טוב זה. גיבורנו, בן "מפנה המאה ה־20" קלאסי, גם זוכה לשתות "טיט רפואי" עם אנשי מפתח בהיסטוריה כמו ממציא הממרח האוסטרלי הדוחה ווגמייט והסופר ג'ק לונדון.
ב'אימפריום' ממשיך קראכט את מחקרו – או שמא את מסע הצלב הפנימי שלו – על מהותה האפלה של הגרמניות, המטומטמת מרוב תירבות, כשהוא שולח את גיבוריו למסעות אינסופיים בכוונה להתרחק ממנה (הוא עצמו, מעניין אולי לציין, גר בבואנוס־איירס ומגדיר עצמו "אזרח העולם"). כבעבר, שומר קראכט על ריחוק זחוח מגיבוריו, תוך שהוא נמנע מלשפוט אותם או לנקוט עמדה שאינה צינית כלפי כמעט כל מופע של הקיום האנושי. עם זאת, 'אימפריום' מצחיק יותר ומנוכר פחות מקודמיו, ולפרקים נראה שקראכט, כבר לא בגיל ובתרגיל של הולדן קולפילד, מפתח, אולי בעל כורחו, אמפתיה של ממש כלפי הדמויות שלו. זה בולט במיוחד ביחסו לדמותו של כריסטיאן סליטר, קברניט קשוח ונווד נצחי, שמטפח רגשות אבהיים כלפי נערה צעירה שמוצאת מסתור בספינתו. בתקופה הלוקה ברגשנות יתר כשלנו – והספרות לא נפקד מקומה - יש בניכור האינטלקטואלי של קראכט משהו מרענן. ובכל זאת הבקיעים שנבקעים בו מבורכים, ומסמנים שאולי, יום אחד, לא ייקראו ספריו כתרגיל - בין אם תרגיל מוצלח ומהנה כמו זה שלפנינו או תרגיל מרגיז כמו 'ארץ פרומה' הפרה־היפסטרי.
רבים השמות שניתן להזכירם כאבות רוחניים של רומן זה. וונגוט, בארת', ת.ק. בויל, 'קנדיד' של וולטר, וכמובן 'לב המאפליה' של קונרד. זהו כתב אישום נוסף כלפי המערב, שתרבותו היא בבואה של אכזריותו. לפי קראכט, כל ניסיון להימלט מתרבות המערב נידון לכישלון, שכן ההתנגדות נולדת מאותו הרחם הפריבילגי של מה שהיא יוצאת נגדו. הכמיהה לטבע בתולי כלשהו היא נלעגת והרסנית משום שהיא מתאפשרת רק תחת כנפיו ומתוך מבטו של הקולוניאליסט הכובש. הגיחוך וחוסר האפשרויות שבסיטואציה נפרשים לנגד עינינו במשפט אחד, כשאנגלהרדט, ברגע השיא של הגשמת חלומו, פוסע "צעד לאחור לעבר הברבריות האנינה ביותר". מאחורי כל פעולה של האדם הלבן, המתורבת – שהגרמני הוא מייצג נאמן ביותר שלו, לפי קראכט – חייבת לעמוד אידיאולוגיה. אך בעצם קיומה של אידיאולוגיה טמון זרע הפורענות, ולא בטבעה של אידיאולוגיה כזו או אחרת. •
