אנחנו לא צעצועים של אף אחד

אפליקציית ההצלחות / כשחושב המחשבות והוגה הדעות, האסטרופיזיקאי סטיבן הוקינג הבריטי, מת, הרגשתי שכל עוד הוא היה בעולם, הייתי רגוע ועכשיו קצת פחות. הוא היה משהו שקרה לנו באמת, למרות מצבו. למה? כי הוא היה אחד משומרי המחשבות והרעיונות של עולמנו (החורים השחורים והמפץ הגדול) פלוס העובדה שסימל לאנשים את האומץ לחיות בלי תנועה, לדבר דרך מחשב, להתאהב, להתחתן, לעשות ילדים ולהתגרש.

הצרה היא שבבוקר במכולת, כשרכשתי שלוש לחמניות, המוכרת ממש לא ידעה על מי אני מדבר. ואמרה לי:

"תגיד, תגיד, איך עומר אדם?"

"למה את שואלת אותי דווקא", הקשיתי.

"כי עשיתם שיר יחד לאחרונה (לא הפסקתי לחפש אותך) והוא ממלא את סמי עופר".

"הוא צעיר/ מתוק/ מוכשר ועדין", אמרתי.

"ואיך אתה מסביר את זה שהוא מילא אצטדיון?" שאלה.

וכאן קצת נתקעתי. כי קשה להסביר הצלחה. זה משהו שקורה ברגע הנכון עם האיש הנכון... (למשל, איך מסבירים את ההצלחה של ביבי שכמה שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ?)

"וסטטיק ובן־אל? הם יכבשו את אמריקה לדעתך?" שאלה. וכבר לא עניתי כי קניתי.

אחר כך, כשהייתי כבר בפתח המכולת, נזכרתי משום מה בתורים שהיו פעם בחנויות הצעצועים של "טויס אר אס" בניו־יורק, ואיך עכשיו הכל נסגר. כלומר, מי שמצליח מהר צריך להיות מודאג. אבל לא אמרתי כלום למוכרת, שלא תשאל אותי חלילה מה עם נועה קירל.

ממה עושים ראשי ממשלה / השבוע הגיע אליי ספר מתוק שנקרא "ממה עשויים ראשי ממשלה". השאלות שהטרידו אותי בספר של חנוך פיבן, שיצר ראשי ממשלה מחפצים, הן למה הוא החליט שלרבין יש פה מקונכייה ואף שעשוי מדסקית זיהוי של חיילים, וגבות שעשויות מאותות של מלחמות? למה האף של גולדה עשוי מרבע עוף ושל אולמרט (המדובר בימים אלה) מחייל באולינג והעיניים ממפתחות? ואצל שמעון פרס העיניים הן שמשות. והכי מעניין כמובן ביבי שלנו. אצלו הפה עשוי מגומי, הוא מעשן חצוצרת קרן יער, העיניים שלו מכוכבים ויש לו כל מיני בובות בחדר. האמת שלא הבנתי למה הבובות (אולי אנחנו) מלבד בובת הכלבה קאיה ז"ל. ספר נהדר, אגב.

וכשאני שואל את עצמי ממה עשויים זמרים, אני שם על האף שלי גיטרה, על הפה מיקרופון ועל האוזניים שני רמקולים. ואז אני זמר.

דרך הלופר / אז תגידו, החיים שלנו, זה משהו שקורה לנו באמת או הכל המצאה? כי איך לא להתעצבן מזה שזרקו את מקהלת ההורים השכולים מטקס המשואות? כי אם יש מישהו שצריך לשיר לזכר הבנים – זה הם!!!

אז כן. יש מדינות שמתיישנות היטב. (למשל, פינלנד ודנמרק המשוכללות). לעומתנו שבשנות ה־70 למדינתנו גילינו את עצמנו דרך הלופר, הצעצוע החדש מהשיר החדש לאירוויזיון שבו מופיעה השורה החוזרת "I'm not your toy" וכולם מתלהבים. מה שמוכיח שב־2018 טויס אר נוט אס (כלומר, אנחנו לא צעצועים של אף אחד).

חגיגות ה־70 / מודה שלפעמים בא לי שחגיגות ה־70 יהיו כבר מאחורינו. זה דומה קצת ליומולדת של אלעדיק, שחל לפני שבוע, אבל שמרוב שנכנסתי לכוננות יומולדת בירכתי אותו ביום שני במקום בחמישי.

פעם אמרתי לחבריי באיזה יומולדת שלי: "תחגגו ואני בא בסוף, לאסוף את הבקבוקים הריקים של הבירות".

אני פשוט לא מת על חגיגות ועל 70 שמתקרב בצעדי ענק (לא מדבר על המדינה, אלא על...).

רכב לבדו / ככה הלך לי לפני שבוע יום נאחס. זה החל כשקמתי. ציחצחתי. שתיתי קופי ויצאתי מהבית בבוקר. אחר כך במכונית, כשניסיתי לחבר את האייפון לחוט שממלא את הסוללה, עזבתי לרגע את היד מההגה וטראחח נכנסתי (בפעם השנייה בשנה האחרונה) במכונית חונה, שלא עשתה לי כלום.

יצאתי מהמכונית. בדקתי נזקים ואחר כך חיפשתי נייר ועט לכתוב פתק התנצלות ופרטים. אבל מאיפה לעזאזל אמצא עט ונייר בעולם של מחשבים? מי שהציל אותי היה דווקא המנקה האריתריאי שטיאטא את הרחוב והיו לו במפתיע נייר ועט. כן, כן. הם בני אדם.

למחרת הלך האוטו שלי למוסך וקיבלתי במקומו רכב שיכול לנסוע לבד ולהחנות לבד. מה שנקרא אוטונומי.

"ניסית לנסוע כשהמכונית נוהגת את עצמה?" שאל אלעדיק כשחגגנו לו בחמישי (היום האמיתי של היומולדת).

"אני על אנשים לא סומך, אז על רכב שינהג בעצמו?" אמרתי.

ואז נשבע לכם שכשנסעתי עם המכונית החלופית ליד אצטדיון רמת־גן ראיתי לפתע אישה עוזבת את רכבה לרגע ומגלה שהוא החל לנסוע לבד.

"זהירות, זהירות", צעקתי לעברה. אבל בום. המכונית שלה נכנסה בעץ.

"הלך לי היום", אמרה.

"הלך לי יום אתמול", אמרתי.

התיקון של משפחת לוי / "נשים צריכות יותר ויותר לתפוס מקום בעולם", אמר לי חברי שלום חנוך כששתינו קפה יחד בבית שלי.

"אבל הן הרי הולכות ותופסות את מקומן", אמרתי.

"לא מספיק. הן חייבות להגיע לפחות לחמישים אחוז מההנהגה העולמית", אמר שלום.

אז אם כך, על אישה אחת מוצלחת מכל המוני הנשים בעולם, אני רוצה להגיד משהו ושמה ח"כ אורלי לוי־אבקסיס, שלפחות ברמת הסקרים מרעננת כרגע את האלקטורט הישראלי כמו ארטיק קרטיב.

והנה, השבוע כשהתבשרנו שאבא שלה דוד לוי הולך לקבל את פרס ישראל (יחד עם מרים פרץ, עוד אישה נאצלת) חשבתי לרגע שהצלחתה של אורלי תהיה תיקון ונקמה לכל אלה שלעגו לאביה כשהיה שר והוציאו עליו ספר של בדיחות, שהיה מאירועי הגזענות המבישים שקרו פה.

"נו? אבל מה בתכלס", שאל אלעדיק.

בתכלס, אם אורלי מתחברת לבני גנץ ולראש עיריית ירוחם מיכאל ביטון ולעוד כמה אנשים ערכיים כמוהם, אנחנו מקבלים פה פאזל פוליטי פצצתי חדש ומרגש, שימלא לא רק את סמי עופר, אלא יסחוף אפילו את עופר וסמי ושמעון ומשה ושלמה ודינה ואלעדיק וסיגל ועוד ועוד .

פאודה סוף / יום קשה היה יום ראשון בערב כשהעונה השנייה של פאודה הסתיימה בשעה 11 בערך.

התוצאה הסופית הייתה כצפוי שדורון גיבור הסידרה ניצל, הזמר עידן עמדי התגלה כשחקן, איציק כהן בתפקיד רכז השב"כ מהמם, אל מקדסי הטרוריסט, שרדפו אחריו כל הסדרה, מת סופית והסמטוכה במציאות בשטחים נמשכת.

"אפורים הם החיים השבים למסלולם", סימסתי לאלעדיק, היחיד בארץ שלא צפה בסדרה. "הפסדת, כי היה כיף להרים את שכם, לתפוס טרוריסטים, להתאהב בבחורי ובבחורות היחידה, לנצח את החארות ולגלות להפתעתנו שכל הלוחמים נעשו מחורפנים קצת, ואנחנו והאויב בוכים בדמעות דומות".

למחרת ראינו פתאום בגיא פינס את אל מקדסי עומד חי בפוזה של שחקן מול המצלמות של צלמי הסלבס, בטקס סיום הסדרה.

"אז הוא לא מת?" שאלה.

"טרוריסטים או שחקני סרטים כנראה לא נגמרים לעולם", אמרתי.

ממרומי הגבעה / השבוע טיפסתי לבדי על גבעת נפוליאון ברמת־גן, זו שהיינו מטפסים עליה בטיולי פסח של הכיתה. הגבעה הייתה שטופת אור ומלאת נרקיסים, חמציצים, חרציות, כלניות ולחם ערבי. בין השיחים התחבאו התנים שקורעים אותה ביללות מטורפות בלילות, אבל הם לא העזו להתעסק איתי.

ואז, כשהגעתי לטופ, נעמדתי שם, קצת כמו שנפוליאון עמד שם והשקיף על יפו בזמן שצבאו צר עליה ב־1799. וממרום הגבעה, איפה שהכל רחש ובחש אביב, הבנתי פתאום שהאגו של כולנו הוא הדבר היחיד שבאמת יכול למלא אצטדיונים. ושאולי רק בעוד 70 שנה נדע אם היינו צעצועים של מישהו או שכל מה שחיינו הוא משהו שקרה לנו באמת.