קצת אחרי חצות נשברה דממת האלחוט. מתוך מערכות הקשר במוצב השליטה של חיל האוויר בקריה בקע לפתע קולו של מפקד הטייסת שהוביל את כוח התקיפה. הוא אמר את המילה שכולם חיכו לשמוע:
"אריזונה!"
זו הייתה מילת הקוד לכך שהכור הגרעיני בדיר א־זור הושמד. 18 טונות של פצצות שהוטלו על המתקן המבוטן, הרחק בלב המדבר הסורי, הפכו את כור הפלוטוניום ואת המבנה שנועד להסוות אותו לעיי חורבות.
בחדר השליטה נשמעו צהלות שמחה, אפילו מחיאות כפיים. כל העיניים הופנו אל תא השליטה שבו ישב מפקד חיל האוויר, אלוף אליעזר שקדי, האיש שתיכנן את המבצע ופיקד עליו באופן ישיר. לימינו ישב ראש מחלקת המבצעים של החיל, אלוף־משנה עמיקם נורקין, כיום מפקד חיל האוויר, ולשמאלו ראש מחלקת המחקר בלהק המודיעין, אל"מ (מיל') בני לוינשטיין. שקדי הביט בקצינים ובחיילים שישבו מול מסכי המחשב וביקש שקט. חוזרים לעבודה. שום דבר עוד לא הסתיים. הכור הושמד, אבל המטוסים לא יצאו עדיין מטווח הסכנה. הכל עוד עלול לקרות.
זו לא הייתה עוד פעולה שגרתית בעורף האויב. זה היה מבצע שטמן בחובו סיכון גבוה להסלמה. חיל האוויר היה בכוננות שיא. הפקודה הייתה להיות מוכנים למלחמה. האלוף שקדי נערך לעבור בתום המבצע לתא שליטה אחר של חיל האוויר, משם אמור היה לנהל מערכה כוללת במקרה של הידרדרות. באותם רגעים היה חיל האוויר הגוף המבצעי היחידי שיכול לתת מענה מיידי לפתיחה באש בחזית הצפון. לשאר הצבא היה לוקח עוד כמה שעות כדי להשתלב בלחימה.
לאורך כל חודשי ההכנות הבהיר שקדי לעושים במלאכה שמדובר באירוע גדול יותר מכל מה שהכירו, משהו שאסור להיכשל בו, שיש לו השלכות קיומיות על מדינת ישראל. צהלות השמחה שנקטעו ביטאו, ולו לדקות ספורות, תחושת הקלה.
החשאיות נשמרה בקנאות רבה. אפילו הטייסים — שהתאמנו במשך חודשים ארוכים על מודלים — לא ידעו כמעט עד הרגע האחרון מהי אותה מטרה שהם עומדים להפציץ. רק כמה שעות לפני שיצאו לתקיפה נודע להם שמדובר בכור גרעיני. מפקד חיל האוויר הכיר את מרבית הטייסים באופן אישי, אבל לא הוא בחר אותם למשימה. מפקד הטייסת, לימים תת־אלוף ומפקד בסיס מרכזי של החיל, הוא זה שקבע מי יטוס איתו.
בסך הכל השתתפו בתקיפה עצמה 16 טייסים בשתי רביעיות של מטוסי קרב, ועוד עשרות אנשי צוות אוויר לקחו חלק במשימות נלוות. שקדי יצא לפגוש את הטייסים בתדריך האחרון שלהם לפני היציאה למשימה. "ידעתי שהם לא יאכזבו אותי ואת עצמם", הוא אומר.
את האינדיקציה הראשונה לכך שמשהו חשוד מתרחש בסוריה קיבל שקדי שנה קודם לכן. "ידיעה מודיעינית חריגה שהונחה על שולחני הצביעה על כך שמשהו קורה בדמשק. ביקשתי לראות גם את המידע הגולמי וגם את ניתוח המידע. החומר עסק במדענים צפון־קוריאנים הנמצאים בדמשק. שאלתי מה הם עושים שם. אמ"ן ומודיעין חיל האוויר עסקו בידיעה הזו, ובדצמבר 2006 אני שומע מהם בפעם הראשונה שיכול להיות שמתרקם לו פרויקט גרעיני בסוריה, אבל איש לא יודע לומר איפה, מה ומתי. בשלב הזה חידדנו בעיקר את המודעות, אבל לא היה ביד שום דבר קונקרטי.
"בפעם הבאה אני נתקל במידע הזה בראשית מארס 2007, כאשר המוסד מביא ידיעה המאששת את החשדות שלנו. הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ראש אמ"ן עמוס ידלין ואני מקיימים באותו יום פגישה דחופה שהייתה ביסודה פגישת עדכון. התחושה הראשונה – עוד לפני שחשבתי איך מטפלים בסוגיה הזו – היא ששמו לנו על השולחן דבר שהוא גדול יותר מכולנו. היה לי ברור מלכתחילה שחיל האוויר, בסבירות גבוהה, הוא זה שיבצע את השמדת הכור. התחושה הזו היא משהו שקורה לך מעט מאוד בחיים. כטייס אתה תוקף מטרות, מפיל מטוסים, אבל זה לא דומה. מוטלת עליך ועל חיל האוויר משימה בעלת משמעות בלתי נתפסת. וידענו שנעשה הכל, אבל הכל, כדי שהדבר הזה יושמד.
"אני חוזר לחיל האוויר, מזמן את הצוות המוביל ומציג את התמונה. אני מבהיר לאנשים בצורה הכי פשוטה שזוהי משימה בעדיפות עליונה, יותר מכל דבר אחר שעסקנו בו באותה עת, ואנחנו נבשיל תוכנית מהירה כדי להרוס את המטרה".
במטה חיל האוויר מתחילים לעבוד בכמה נתיבים בו־זמנית. "הנתיב הראשון הוא המודיעיני. כל הגורמים – אמ"ן, מוסד, מודיעין חיל אוויר – יושבים על המטרה. מגבשים מודיעין על הכור עצמו: איך הוא בנוי, איך אפשר לפגוע בו, מה נדרש כדי להתגבר על איומים בדרך למטרה, באיזה מצב נמצאת המטרה – האם הכור חם או שהוא עדיין קר. זה גם מכתיב את משך הזמן שיש לנו כדי להתכונן. מהרגע הראשון היה ברור לגמרי שצריך לתקוף את הכור לפני שהוא נעשה חם, ושמבצע כזה עלול להוביל למלחמה. עוד דבר שקבענו לעצמנו הוא שצריך להשמיד את הכור לפני שמגיע החורף.
"במקביל אנחנו עובדים בשיא המרץ על כמה תוכניות אופרטיביות של חיל האוויר. בשלב הראשון של ההכנות עוד הייתה תחושה שהאמריקאים הם שיבצעו את התקיפה. הייתה מין הבנה כזו עד לשיחה המכריעה בין ראש הממשלה אהוד אולמרט לנשיא בוש, ב־13 ביולי 2007, שבה נאמר לנו במפורש שהם לא הולכים לעשות זאת.
"אנחנו מוכנים להשמדת הכור כבר מהיום הראשון", מבהיר שקדי. "מכינים תוכניות מבצעיות, בונים מודלים, עורכים אימונים לצוותים – ללא כל קשר לשאלה אם האמריקאים יעשו את זה או לא. אנחנו גם מכינים 'צוותים אדומים' – צוותי אוויר שגילמו במודלים את האויב הסורי ואיתגרו את הרעיון המבצעי שהצגנו. יש קבוצה מאוד מצומצמת בחיל האוויר – גם בטייסות וגם במטה – שיודעת מה המטרה. אני גם טס עם צוותי האף־15־איי והאף־16־איי שאמורים להשתתף במשימה, חש את החימושים, בודק באופן אישי את ההיתכנות, את המוכנות.
"הישיבות המהותיות נערכות בפורום מאוד מצומצם של שותפי סוד, כולל ראש המוסד והשב"כ. לפעמים יושבים עם שר הביטחון, לפעמים עם ראש הממשלה. ב־13 ביולי, כאשר מגיעה התשובה השלילית מארה"ב ומתברר שהתיק נופל עלינו, נולדת תוכנית מבצעית שונה מזו שהעדפנו בהתחלה. בבסיס התוכנית שנבחרה עומדת ההבנה שאם אנחנו מבצעים את הפעולה – ולא האמריקאים – הסיכוי למלחמה גובר".
מי דוחף כל אותו זמן לצאת לפעולה?
"ראש המוסד מאיר דגן ואני. שנינו עבדנו על המודיעין כאיש אחד. יש לי רק שבחים לומר על מאיר ז"ל. אני חשבתי לאורך כל הדרך שפעולה מהסוג הזה אנחנו צריכים לעשות ולא האמריקאים. גם חשבתי שאנחנו יכולים לעשות זאת – ולעשות זאת טוב. ברגע שהמשימה הפכה להיות ישראלית, כולנו מתכנסים להבנה שהפעולה חייבת להיות כמה שיותר חשאית. ככל שנצליח לבנות תוכנית שקטה בחתימה נמוכה, כך גם הסיכוי לבצע אותה ילך ויגדל. הנחיתי את מחלקת המבצעים של חיל האוויר להכין תוכנית בחתימה הכי חשאית שאפשר. כעבור כמה ימים אנשי מחלקת המבצעים – קצינים בדרגות רב־סרן וסגן־אלוף – חוזרים אליי עם רעיון מבצעי חדשני".
מתי בפעם הראשונה נחשף הדרג המדיני לתוכנית שלך?
"בסוף יולי מגיע שר הביטחון החדש, אהוד ברק, לביקור ראשון בבסיס חצרים. ליווינו אותו, סגן הרמטכ"ל האלוף משה קפלינסקי ואני. אחרי המסדר אמרתי לו שאני רוצה להראות לו משהו. נכנסנו לחדר בתוך מבנה שהיה אז בבנייה. הוצאתי מפית נייר וציירתי לו בקווים כלליים את התוכנית, זו שמייצרת את החתימה הכי נמוכה. זה מצא חן בעיניו. הוא הבין את הפוטנציאל שלה ונתן לנו אור ירוק. אבל עד הסוף כל שאר התוכניות היו עדיין בתוקף".
שבוע לפני תקיפת הכור נערך בבית ראש הממשלה בירושלים דיון בהשתתפות הגורמים הבכירים ביותר. "בשלב זה עדיין לא היה תאריך לביצוע", מספר שקדי. "מיד אחרי הדיון ביקשתי לדבר עם ראש הממשלה בארבע עיניים. היה חשוב לי שהוא ישמע ממני באופן אישי שהתוכנית שהכנו היא מצוינת, שחיל האוויר ישמיד את הכור ושזה לא יוביל מלחמה. דיברתי איתו, אמרתי לו את מה שאמרתי, הוא הביט בי והרגשתי שהיה חשוב לו לשמוע, כי כל נטל ההחלטה היה על הכתפיים שלו. הוא לחץ חזק את ידי ואמר לי מילה אחת: 'הבנתי'. מהמבט שלו הבנתי שהוא כבר החליט שנעשה את זה.
"יומיים לפני התקיפה, בלילה שבין 3 ל־4 בספטמבר, עשינו מודל של המבצע כמעט אחד לאחד. אני מדגיש: הטייסים עוד לא יודעים כלום. רציתי שגם הרמטכ"ל יטוס באחד המטוסים במודל. זה לא יצא. אבל הוא ירד איתי לתא השליטה ועקבנו משם אחרי התרגיל. בהמשך עלינו ללשכת הרמטכ"ל. אני אומר לו: 'זו התוכנית ועליה אני ממליץ'. ואז מצלצל הטלפון. על הקו ראש המוסד מאיר דגן. הוא מעדכן אותנו שב'פוקס ניוז' הולכת להתפרסם ידיעה על המבצע. לפי דגן התוכנית דלפה. החלטנו ללכת לשר הביטחון. הגענו ללשכה של אהוד ברק בשתיים בלילה. היה ברור לכולנו שלוחות הזמנים מתקצרים. אני אומר לו שאנחנו מוכנים. הייתה התלבטות, ומתקבלת החלטה שתוקפים תוך 24 שעות.
"ב־6 בספטמבר מתכנס קבינט מצומצם כדי לאשר את הפעולה. אני לא יכול לחכות לאישורו. מבחינתי, אני יוצא לדרך. באותם רגעים אני מארגן את חיל האוויר למלחמה, ולכן אני כבר לא יכול לשמור על סודיות המבצע בהיקף שהיה עד כה. אנחנו משחררים חלק מהאינפורמציה לקבוצה הבכירה של מפקדים בחיל האוויר שלא ידעו עליה כלל. אחר כך אני יוצא לפגוש את הטייסים בתדריך המסכם".
כשעמד מפקד חיל האוויר מול הטייסים עדיין לא היה אישור סופי. מבחינתו, המבצע שזכה לשם "מחוץ לקופסה" כבר החל להתגלגל, אבל הוא הודיע לטייסים: "יש אפשרות שאני אחזיר אתכם". הוא לא היה בטוח שיספיק להגיע בעצמו לתדריך המסכם, לכן הכין מכתב שמפקד הטייסת אמור היה להקריא להם לפני ההמראה. בסופו של דבר הצליח שקדי להגיע והקריא להם את הדברים בעצמו. "הפצצת הכור היא משימה בעלת חשיבות עליונה למדינת ישראל ולעם היהודי", אמר להם. הטייסים לא הופתעו. זה שקדי וזה הסגנון. מה שהפתיע אותם היה מה שאמר בהמשך: "אתם לא מפילים אף מטוס אויב אלא אם כן הוא מסכן אתכם באופן ישיר. זהו חלק בלתי נפרד מן המשימה". הטייסים לא שמעו מעולם את מפקד חיל האוויר אומר דברים כאלה לקראת יציאה לתקיפה. שקדי הסביר: "מטוס אויב שמופל במשימה הספציפית הזו מצמצם את מרחב ההכחשה של האויב ועלול להוביל למלחמה. גם אם ייפול מטוס שלנו, ואם טייס שלנו ייפול בשבי, זה עלול לדרדר את האזור למלחמה". על פי הקונספט של שקדי, הצלחת המשימה פירושה לא רק השמדת הכור אלא גם היכולת להתכחש לה.
כששמע שקדי את מילת הקוד "אריזונה" הוא נשם לרווחה לא רק משום שהכור הושמד, אלא גם כי לסורים לא היה מושג איך זה קרה. "תוך כדי הפעולה הייתה לי לרגע התלבטות האם הצד השני מבין מה אנחנו עושים. אבל אחרי זמן־מה הבנתי שהם לא קלטו", אומר שקדי. "גם היום, עשר שנים אחרי, הסורים לא יודעים מה היה שם ואיך זה נעשה".
ומה עם מכל הדלק הנתיק ("בידון") של חיל האוויר שמצאו הטורקים סמוך לגבול הסורי?
"כפי שהסברתי, ההנחיות לטייסים היו לא לקחת סיכון מיותר, שעלול לפגוע במשימה המרכזית של הפצצת הכור. שחרור הבידון היה חלק מההנחיה הזו", אומר שקדי ולא מפרט.
בשלב התכנון קבע שקדי כי למרות עקרון החשאיות, המחייב תקיפה במינימום הכרחי של מטוסים, יש לשמר יתירות, כלומר – להכין כוח עודף שיבטיח בכל מאת האחוזים את הצלחת המשימה. כך שגם אם משהו ישתבש תהיה מסה של כוח שתביא להשמדת הכור. המבצע כלל מטוסים משני דגמים – אף־15־איי ואף־16־איי – שנשאו שלושה סוגי חימוש שונים כדי שיוכלו להתמודד עם כל הפתעה שתצוץ. "בסוף כולם הגיעו וכולם השליכו את כל החימושים בצורה מדויקת", הוא אומר.
הכור הושמד בלילה שבין ה־6 ל־7 בספטמבר, מעט אחרי חצות. "עקבנו אחרי המטוסים עד שיצאו מקו הסכנה. ראש הממשלה אולמרט, שר הביטחון ברק ושרת החוץ ציפי ליבני – שהוסמכו על ידי הקבינט לאשר את התוכנית – ישבו עם הרמטכ"ל בחדר סמוך לתא השליטה. הם עקבו, ממש כמונו בחמ"ל, אחרי כל דקה ודקה במבצע על גבי מסכים גדולים. הם ראו בדיוק היכן המטוסים, היכן המטרה. כשהכל נגמר הלכתי אליהם. הייתי מאוד נרגש. גם ראש הממשלה. שנינו התחבקנו.
"מיד אחרי ההפצצה הייתי במתח אדיר. קבעתי לחיל עוד שתי נקודות זמן שבהן הוא ממשיך לעמוד בכוננות עליונה. נקודת זמן ראשונה הייתה 12 שעות אחרי ההתקפה. עקבנו אחרי מה שמתרחש בצד השני. לא היו הכנות לשיגור טילים. הנקודה השנייה הייתה כעבור 24 שעות. הבנתי שאם עד לשלב זה לא פרצה מלחמה, היא כבר לא תפרוץ, וגם את המבחן הזה עברנו בהצלחה. התחזיות שלנו, ששיטת הפעולה שנקטנו לא תוביל למלחמה, הוכיחו את עצמן".
מתי פגשת את הטייסים?
"הטייסים חזרו לטייסות, לפעילות השוטפת. חודש־חודשיים אחר כך נערך מפגש בבסיס חצרים לכל אותם אנשים שהיו מעורבים במבצע, ומדובר בעשרות רבות. היו שם גם ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל. זה היה מפגש מאוד מרגש. אנשים עלו על הבמה וסיפרו מה הם עשו".
ראש הממשלה שלח למפקד חיל האוויר מכתב תודה אישי. בסוף המכתב ביקש אולמרט למסור דרישת שלום חמה לאביו של שקדי, שאותו הכיר ממפגש שהיה ביניהם בעבר. אבל שקדי כמו שקדי, במשך שמונה שנים הוא לא הראה את המכתב לאביו. סוד כמוס. רק לימים, כשחלה האב, הסכים לחשוף בפני גורם לא מוסמך את סוד המבצע, והראה לו את המכתב. n
