הקורא את ספרו האוטוביוגרפי של אהוד אולמרט והמקשיב רוב קשב לנאום החרוסת והמרור שנשא בנימין נתניהו בשבוע שעבר, מוצא דמיון רב בנימתם. לו החלפנו כמה שמות ואירועים המפוזרים במניפסטים של האסיר לשעבר ושל הנחקר בהווה, אפשר היה לאחדם ולפרסמם כאחד.
האיש ששילם את חובו לחברה והאיש שטרם שילם מתארים כוחות עצומים, זדוניים, החורשים נגדם מזימות כדי לדחוק אותם מתפקידם. שניהם טוענים כי גם אם חטאו, רק בזוטי דברים חטאו, עניינים הנסלחים לזולתם ולא נמחלים להם. שניהם מקעקעים את אמונו של הציבור ברשויות אכיפת החוק ובכך מחלישים אותן ומעודדים עבריינות. הראשון עושה זאת כדי להתנקות מחרפתו והשני כדי להבטיח שלא תשיגנו יד החוק, וגם אם תשיגנו תשתגר בדעת הקהל ההכרה כי הוא נזבח על ידי האליטה השמאלנית שעודנה מחזיקה בפועל ברסן השלטון.
אולמרט מאשים את נתניהו ומפלגתו שגייסו הון רב ויזמו הוצאת עיתון שנועד להפלילו, ונתניהו מטיח האשמות בתקשורת ובשמאל הממומן על ידי מוסדות צדקניים בעולם המערבי. החתרנים הללו, לפי גרסת נתניהו, מנסים להדיחו מהשלטון בניגוד לרצון העם. ואם יוכרח להתפטר, יהיה הדבר בבחינת הפיכה שזממה חונטה שקשרה עליו קשר. בדומה לו טוען אולמרט שהפרקליטות והשופטים עיוותו את דינו. פרקליט המדינה לשעבר משה לדור קבע את אשמתו עוד בטרם נודעו לו תוצאות החקירה, היועמ"ש מני מזוז סלל את הדרך לבית המשפט העליון על גבו המצולק, והשופט רוזן הוא פושע. נתניהו טוען כי לא רק הפרקליטות אלא גם המשטרה משתלחת בו.
"אויביו" של אולמרט בתקשורת, לטענתו, הם ברוך קרא ואילנה דיין, ואילו העיתונאים העוינים את נתניהו, מבחינתו, הם חבורה גדולה ממערכות "ידיעות אחרונות", "הארץ" וערוץ 10, ובמיוחד האנשים הרעים האלה רביב דרוקר וברוך קרא. אולמרט אומר ששילם מחיר כבד על רצונו להיפרד מהפלסטינים ולהתחלק עימם במה שקרוי "ירושלים השלמה", ונתניהו משוכנע כי הזוממים לסלקו הם סוכניהם של אויבי המדינה הרוצים לערערה. זה אומר כי לא היה כלום, וזה משיב אחריו כהד כי לא היה כלום ולא יהיה כלום. שניהם מסרבים להודות, ואולי אף שיכנעו את עצמם כי לא נפל שום פגם בהתנהגותם. זה תהליך פסיכולוגי שכיח אצל חוטאים, ודווקא אלה המבחינים בין טוב ורע. ההכחשה הגורפת מאפשרת להימלט מייסורי המצפון.
נתניהו מכנה את ההתעללות בו "ציד מכשפות", ביטוי השאוב מההיסטוריה של ימי הביניים באירופה, אך מרבים להזכירו בקשר לפעולותיו של הסנטור הרפובליקאי ג'וזף מקארתי. הסנטור מוויסקונסין היה דמגוג, פופוליסט ואלכוהוליסט, אשר בנה קריירה משגשגת על הפרנויה שאחזה באמריקה בתקופת המלחמה הקרה. בעומדו בראש הוועדה הקבועה לחקירות בסנאט האשים פקידי מדינה, אנשי צבא, אינטלקטואלים, עיתונאים ואמנים בולטים בזיקה למפלגה הקומוניסטית, סוכנתה של ברית־המועצות. כמעט כל ההאשמות שהטיח התבררו כבדיות שהרסו את חייהם של רבים, אבל במשך שנים אחדות הועילו למפלגתו. נתניהו משתמש באסטרטגיה דומה, ואני חושד שבילדותו ובנעוריו בארה"ב למד ממורשת מקארתי כמה קל להסית המונים בעזרת שימוש באויבים מדומיינים.
וכבדרך אגב, אני דורש את זכותי לטרחן בענייני הלשון העברית: נתניהו שב ומבטא "מכשפות" במם קמוצה במקום מם שוואית. גם תוכן שקרי מוטב לבטא בצורה נכונה. לפחות זה.
