לפני שנים אחדות יצאה לדרכה רפורמת "למידה משמעותית". בדיוק כשנולדה הרפורמה התחלתי את ראשית צעדיי כמורה ללשון עברית. אך לא לזה פיללתי כשבחרתי במקצוע האהוב עליי.
בחינת הבגרות במבנה ובהרכב שלה כיום אינה מותאמת לאתגרים העומדים בפנינו. שפת הצעירים כיום דלה, ההבעה בכתב ובעל פה לוקה בחסר, הניסוחים בעייתיים, ותקינות לשונית הינה מהם והלאה.
אנו, המורים ללשון, רוצים להחזיר את האהבה לשפה העברית, להעשיר את שפתם של תלמידינו ולשפר את מיומנויות הכתיבה וההבעה בעל פה. אולם, אנו נאלצים להתעמק בתחביר ובמערכת הצורות באופן שלא ממש מקדם את תלמידינו. לא אחת נשאלתי ע"י תלמידיי "מה זה יעזור לי בחיים להבחין בין שורשי עו"י לשורשי ע"ע?", ובשאלות כמו "מה זה משנה אם מדובר בפסוקית מושא מצומצמת או נשוא מורחב?". בטוחני כי לרבים מכם זה נשמע כמו סינית, ולכן אין ספק שיש צורך בחשיבה מחודשת במה חשוב להתמקד.
יתרה מזאת, תלמידי כיתות י' נדרשים להגיש תלקיט שעיקרו שתי משימות כתיבה בנות 500־700 מילים וכן משימות שונות בהבנת הנקרא ומבחנים בנוסף ללימודי לשון. כל זאת בשלוש שעות שבועיות של לימוד. אם כל אלו לא מספיקים, השנה אף התבשרנו כי משרד החינוך יבצע "הערכה על הערכה", ובכך אנו מרגישים כי מטילים דופי במקצועיותנו וביושרנו.
למותר לציין, כי התגמול על העבודה אינו תגמול הוגן בהשוואה לכמות ההשקעה שנדרשת מאיתנו.
בסופו של דבר, הנתונים מדברים בעד עצמם. הציון הממוצע הארצי הוא 62. ציון כזה הוא בבחינת נורה אדומה המוכיחה כי יש צורך בחישוב מסלול מחדש.
זוהי תחינתי, בתקווה שאולי הפעם מקבלי ההחלטות ייענו בחיוב לבקשתנו, הלא מוגזמת, ונזכה לחנך לאהבת השפה העברית.
