המסך המפוצל

לפני ארבע שנים, כאשר נולדה בתי הבכורה, הייתי בטוחה שכל ערב אקריא לה סיפורים, וזה יהיה כמובן אחרי שנבלה יחד בגן המשחקים השכונתי, ובימים גשומים נשב בבית ונרכיב פאזלים. במציאות, שעות העבודה שלי מחוץ לבית התקצרו פלאים, ודרשו השלמות על חשבון זמן האיכות שלי עם הילדה, וגם העייפות של הגיל הכריעה (בכל זאת אוטוטו 48). ובקיצור, אל תגלו לאף אחד, אבל הפכתי להיות בדיוק כמו ההורים האלו ששמים את הילדים מול המסך בחברתן של אנה, אלזה ורפונזל, או לחלופין מדברים בטלפון כשהילדה בגינה. למזלי, את הסיפור לפני השינה מקריא לה אביה, שהוא בעל סבלנות יוצאת מגדר הרגיל (ברור, הוא התחתן איתי).

את פרופ'־משנה ציפי הורוביץ־קראוס, ראש המרכז לדימות מוחית בטכניון, אני תופסת בחנות ספרים. בעוד מספר שעות היא תטוס לחו"ל, וכרגע היא בוחרת מה תקריא לילדיה לפני השינה דרך הסקייפ. אולי לכם זה נשמע פתרון יצירתי ומדליק, אבל בהתחשב בעובדה שפרופ' הורוביץ־קראוס חוקרת בין השאר את ההשפעה השלילית של הקראת תכנים לילדים דרך מסכים, מדובר מצידה במעשה הירואי של ממש. "במחקרי האחרון נסיינית הקריאה לילדים סיפור מספר פיזי", היא מספרת, "לעומת אותה נסיינית שהקריאה לילדים אותו ספר, רק בתיווך מסך (כלומר, הם ראו רק דפים, וקולה נשמע מקריא). מצאנו שיכולות הקשב והשפה טובות יותר אצל ילדים שישבו בקבוצה ושמעו מספֵּר אנושי, ושהם מפעילים יותר את אזורי הראייה במוח, כי הם מדמיינים את האירועים. מצד שני, יכולות הזיכרון של הילדים שקראו דרך מסך לא נפלו מאלה של ילדים שנחשפו למספר אנושי, כנראה כי במסך לא ניתן לדפדף אחורה, ויש הישענות גבוהה יותר על הזיכרון".

לאור השימוש הגובר במסכים לקריאה, סבורה הורוביץ־קראוס, "קיים חשש שרשתות מוחיות הולכות ומתנוונות. השהות הממושכת מול מסכים מונעת מהילדים אינטראקציות אנושיות ויכולת להתרכז בגירוי בודד. זאת בעוד שבכיתה עדיין מבקשים מהם להתרכז בדמות אחת – המורה - ולהתעלם מרעשים בכיתה. תלמיד כזה, שמוחו רגיל לעבד הרבה מאוד מידע ברגע נתון, פתאום צריך בכיתה להתעלם מהגירויים של התלמידים ולהתרכז אך ורק במורה לאורך זמן, וזה קשה לו".

זן חדש של אנשים

כאשר אנו פונים לאנתרופולוג היישומי תמיר ליאון, הוא בוחר לצטט את ד"ר מרי סווינגל, חוקרת שמצאה בתום מחקר בן עשור כי תמונת גלי המוח של ילדים שחשופים יותר למסכים שונה משל אלו שחשופים עד שעה מצטברת בלבד ביום. "מהממצאים שלה עולה", אומר ליאון, "שגדל פה זן חדש של אנשים, שהמוח שלהם עובד אחרת ומשקף פוטנציאל גדול לחרדות, דיכאון, הפרעות קשב וריכוז, חוסר יכולת לאזן מצבי רוח, כפייתיות, התמכרות, דחיית סיפוקים. הילדים של היום יצרכו בעתיד הלא רחוק הרבה יותר תרופות פסיכיאטריות. הם יהיו הרבה פחות מאושרים והרבה יותר מכורים, כשההתמכרות המרכזית תהיה לטכנולוגיה. אני חושב שצריך לדעת לנהל את המהפכה הטכנולוגית, וזה אומר למי אתה חושף את הטכנולוגיה, כמה, מתי ולצורך מה".

השיחה עם ליאון מתקיימת תוך קושי אמיתי, כי כמו בכל שנה נסעה משפחתו על שלושת ילדיה (14.5, 11.5, 7) לחופשה במקום מבודד. הפעם זו העיירה אל נידו באי פאלאוואן שבפיליפינים. ברגע נדיר של קליטה סלולרית הוא מצליח להתראיין, ובה בעת לספר ששניים מילדיו יושבים מולו וקוראים ספרים, בעוד השלישי משחק "מנקלה" עם אמו. רועי, הבכור, מוסיף ליאון, חזר לאחרונה לסלולרי לא חכם, "מיוזמתו, כי הוא הרגיש שזה פוגע בו. אצלנו בבית לא רואים טלוויזיה ולא חשופים למסכים. אני לא ראיתי חדשות בטלוויזיה מעל עשרים שנה. המגיש האחרון שראיתי היה חיים יבין. אנחנו צורכים חדשות, אבל לא דרך הטלוויזיה. מעולם לא היה מסך מכל סוג בחדר של הילדים, ועד סוף היסודי אין להם סלולרי".

ליאון מספר מה עושים המסכים לילדים, על פי מחקריו כאתרופולוג יישומי: "בעיות בקליטת שפה ובמיומנות בשפה, בעיות ביכולת המשחק – להתמיד, לתקשר עם ילדים אחרים – ובמשחק מורכב. במשחקי תפקידים, למשל, הישגי הילדים המשתמשים במסכים היו פחותים משל ילדים שמשתמשים פחות משעה. מחקרים ביולוגיים מראים שהחשמל של המוח הוא אחר אצלם, וכנראה שלא לטובה. האם זה הפיך? אין לזה תשובה. לדעתי, חלק מהנזקים לא יתוקנו לעולם, וחלק יהיה אפשר לעדן ולשפר. מחקרים מראים שפעילויות כמו 'מיינדפולנס' או מדיטציה מאזנות את הנזק המוחי של המסך, ומוכחות כמפחיתות אלימות".

לדברי ליאון, "במבחני האיי־קיו הקלאסי, מבחן וכסלר, שהאנושות עוברת מ־1947 ועד היום, בעשור האחרון זו הפעם הראשונה שהאנושות מקבלת ציונים נמוכים מבעבר. הוא מזכיר מחקר נוסף שהסתיים ב־2015: "מחקר עצום שנערך במדינות המערביות ומצא שב־15 מדינות, מאוסטרליה ועד סקנדינביה, ככל שיש יותר טכנולוגיה בבתי הספר הישגי התלמידים יורדים. הם נהיים יותר עצלים. בנוסף, יש פחות מקרי אלימות פיזית בין ילדים, כי כל אחד במסך שלו ואין יותר ילדים בשכונה, אבל האלימות לא נעלמה כי חלק ממנה עבר לרשת, ומצד שני כשיש אלימות פיזית, היא מאוד קשה, בסגנון 'התפוז המכני', שלא ראינו בעבר".

אצל ד"ר מיכאל דוידוביץ', נוירולוג ילדים ומנהל תחום התפתחות הילד והפרעות הקשב בקופת חולים מכבי, המספרים לא משקרים. "יש היום יותר הפרעות קשב וריכוז, זה ברור", הוא אומר. "קשה לי להגיד למה – מסכים, מודעות. מה שברור הוא שהקשב של הילדים השתנה לחלוטין. היכולת להתרכז במסך היא מאוד גבוהה, אפילו לשחק משחקי מחשב חמש שעות, אבל לעשות דברים אחרים שלא קשורים במסך – לשבת וללמוד ללא מסכים, לשנן, להפנים – יותר קשה להם".

כשאמא עסוקה בסלולרי

פרופ' מריו מיקולינסר הוא פסיכולוג חברתי וחוקר ומרצה בכיר בבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי. התמחותו היא היקשרות (bonding) – איך אנחנו נקשרים אל הסובבים אותנו, ומה זה עושה לנו מבחינת תחושות הביטחון. "מחקר אמריקאי מ־2016 בדק הורים שלקחו בסוף שבוע את ילדיהם לשחק סופט־בול", הוא מספר. "החוקרת הורתה להורים: בחלק מסוים של המשחק תסתכלו על הילד ותעודדו אותו. בחלק אחר תתעסקו עם הסלולרי שלכם. היא גילתה שכאשר ההורים היו עסוקים עם הסלולרי, הילד שיחק פחות טוב - מהירות הריצה שלו ירדה, והיו לו יותר פסילות במשחק. התחושה היא: 'אם ההורה עסוק עם המסך ולא איתי, חסר לי עידוד, נוכחות, אני מרגיש פחות בטוח בעולם ואז אני פועל פחות טוב'. ואלה ילדים בני 9־8".

לפעמים גיל תשע זה כבר מאוחר מדי. "מרגע הלידה יש לנו צורך שיהיו אנשים שיהיו נגישים לנו כשנצטרך", מבהיר פרופ' מיקולינסר. "כשיש מגע וקשר עין בין התינוק לאמא, נוצרת תחושה של אמון. הוא מאמין שהאם נמצאת שם בשבילו. עכשיו דמייני את מה שקורה היום בכל קניון או גינה: אמהות מאכילות את התינוק ביד אחת ובשנייה מסתכלות בסלולרי. זה גורם לפחות קשר עין, וכאילו התינוק מתחרה עם המסך, שהופך לדמות שלישית. זה משפיע לאורך כל החיים. תחושת הביטחון בנוכחות ההורה יורדת ויש רעב לקשר והנוירוטיות עולה. הורה צריך להיות פנוי כשהילד זקוק לו, או ברגעי האכלה, דיבור וכו'. הרבה הורים חושבים שככל שייתנו יותר, הילד יהפוך לנידי, ידרוש יותר. אבל זה הפוך - ככל שילדים מרגישים את זה יותר, הם זקוקים לזה פחות. גם כשיושבים בגינה ומדברים עם הורים אחרים, עדיין יש קשר עין עם הילד. אבל כשאת או אתה עם המסך, זה מנתק אותך. גם הורים שמצלמים את הילד וחושבים שבכך הם עסוקים עם הילד, אז לא, הם עסוקים עם המסך ועם התמונה של הילד".

החוקרים של היום כבר יודעים לנסח את הנזק: "טכנולוגיה רגשית", ממש כאחותה המוכרת יותר - "אכילה רגשית". "המסך הופך למשהו שמספק צורך. אני צריך למצוא פיצוי לנוכחות של ההורים. במקום שההורים או החברים יספקו ביטחון, המסך והטכנולוגיה מספקים את הביטחון. וזה מעגל סגור כי אנחנו מתמכרים, והקשרים האינטימיים נעשים פחות חשובים. היום יש יותר התמכרות למסכים אצל מתבגרים עד כדי הסתכלות במסך 80 פעם בשעה. הרבה פעמים מצאנו שזה נובע מחוסר ביטחון בהיקשרות. כמו שיש אצל ילדים אכילה רגשית, יש שימוש ב'טכנולוגיה רגשית'. היא מרגיעה כי היא נותנת מענה למשהו שחסר לי".

לפני חצי שנה פנו אל הפסיכולוג פרופ' יאיר עמיחי־המבורגר הורים שילדיהם לומדים באחד מבתי הספר היסודיים בהוד־השרון, ותאמינו או לא, הם ביקשו ממנו טיפול גמילה מסמארטפונים עבור ילדיהם, תלמידי כיתה ב'. כמי שעומד בראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט בבית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי, הוא נרתם מיד למשימה. "היום יותר ויותר הורים מבינים את הסכנות של הרשת החברתית", הוא אומר. "כשאת מעלה תמונה ומקבלת מיד מיליון 'וואו', זה בונה ילדים נרקיסיסטיים. וזו רק דוגמה. בשלב הראשון רכשנו עבור הילדים סלולריים לא חכמים. בשלב השני נצטרך 'לחסן' אותם, כי ככל שהם יגדלו החשיפה לחברים אחרים שיש להם סלולרי תגדל. היום אני יודע שבית הספר מנסה לרתום את כל משרד החינוך לצאת בפרויקט הזה בכל הארץ.

"הצעירים היום מחוברים יותר דרך הרשת, אבל מדווחים על בדידות הולכת וגדלה. כל האינטליגנציה הרגשית של דור המסכים מאותגרת, בנוסף לזה שהמסכים גורמים לשחרור מוגבר של דופמין, שזה כימיקל שקשור להתמכרויות".

פרופ' עמיחי־המבורגר לא רק מדבר: יחד עם הסטודנטים שלו מקורס יזמות חברתית הוא פיתח אפליקציה לילדים שרק השלב הראשון שלה קורה במחשב/סמארטפון, ואחר כך יש משחק שמשלב פעילויות מחוץ למגרש האינטרנטי. האתר נמצא בשלבי פיתוח, והפרופ' מחפש במרץ משקיע. "בינתיים", הוא אומר, "אפשר להשתמש ביצירתיות כדי להוציא את הילדים לפעילות מחוץ לבית".

ואחרי שאמרנו את כל זה, ד"ר אייל דורון, חוקר ומפתח חשיבה יצירתית וראש החטיבה לפסיכולוגיה ורוח בבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי, מציע לראות גם את הצד השני: "אני מכבד את מי שרוצה להזהיר מהטכנולוגיה, אבל כחוקר וכאבא, שחור־לבן תמיד נראה לי לא נכון. התמונה מורכבת, ואסור להיתפס לפחד ובהלה שחוסמים כישרון ויצירתיות. כבר עשרות שנים אנחנו מנהלים אותו דיון. זה התחיל מהטלוויזיה, עבר למחשב ועכשיו הסמארטפון. הם הסיבה לתחלואים של ילדינו. יש כוח עליון שאחראי: המסך. כמה פשוט. זה לא אנחנו, זה המסכים".

ד"ר דורון מצטט את פרופ' ג'ון בק, שערך סקר בקרב 2,500 אנשי עסקים על הקשר בין הצלחתם לכמות הזמן ששיחקו בילדותם במשחקי מחשב: "כשילדיו התחילו לשחק במשחקי מחשב, הוא, כמו כל אבא טוב, אמר להם: אל תשחקו. ואז הוא ערך מחקר ומצא שמי ששיחק הרבה בילדותו, יש לו שלל יתרונות כמי שפותר בעיות, מסתגל לשינויים, יודע לשתף פעולה, יודע להתמודד עם חוסר ודאות, ועוד. ואז הוא חזר לילדיו ואמר להם: אבא טעה, אני מפציר בכם - שחקו כמה שיותר. הורים נמצאים היום במצב מבולבל ומלאי רגשות אשמה ודאגה. אני חושב שמדובר בקונספירציה לא מודעת. משחקי מחשב מורכבים – ואני מדגיש: מורכבים – דווקא מפתחים ילדים. צריך להתמקד במינוף נכון של הטכנולוגיה, ולא לפסול אותה על הסף".