בשבוע שעבר צייצה לורה אינגרהם, אחת המגישות הפופולריות ביותר בערוץ "פוקס ניוז", עלבון חורך כלפי מישהו שהיא לא מחבבת. זו לא הייתה הפעם הראשונה ולא העשירית. אפילו בקנה המידה של ערוץ טלוויזיה שמשמש כיום למעשה כקבינט האמיתי של דונלד טראמפ, אינגרהם היא מגישה בוטה במיוחד. יש לה תוכנית ערב עתירת רייטינג ו־2.2 מיליון עוקבים בטוויטר, וכשהיא מחליטה להכות בראשו של מישהו, התוצאה היא זעזוע מוח. רק לפני חודשיים דרשה מלברון ג’יימס, גדול שחקני הכדורסל בעולם ואחת מאושיות הספורט החשובות בהיסטוריה, "לשתוק ולכדרר", אחרי שהעביר ביקורת על טראמפ. לברון הגיב בזלזול: "לא אכפת לי מה האישה הזו – איך קוראים לה? – אמרה עליי", והסערה נבלעה בסערה הבאה.
אבל כשבשבוע שעבר העלתה האישה בת ה־54 ציוץ מעליב כלפי נער בן 17 שנמצא תחת לחץ של ניסיון להתקבל למכללת יוקרה, קרה לה משהו חסר תקדים. המותקף סירב להגיש את הלחי השנייה או להתעלם. במקום זה אסף דיוויד הוג, נער שדוף עם פצעי בגרות, את רשימת החברות שמפרסמות בתוכנית של אינגרהם, והעלה אותה לחשבון הטוויטר שלו. עד לפני חודשיים היו לו 150 עוקבים ועכשיו כבר יש לו מעל 700 אלף, והוג ביקש מהם ללחוץ על החברות האלה להפסיק לפרסם בתוכנית שלה.
שעות ספורות לאחר מכן איבדה אינגרהם חצי מהמפרסמים שלה. זה קרה כל כך מהר, שכדי לעצור את השטף היא העלתה ציוץ מתנצל. זה לא עזר, הספונסרים המשיכו לברוח. ביום ראשון בערב הודיעה אינגרהם שהיא יוצאת לחופשה קצרה, מבלי להסביר מדוע בדיוק. הוג, אגב, לא הסכים לקבל את ההתנצלות. "היא עשתה את זה רק כי המפרסמים נטשו. למה היא לא התנצלה בפני לברון ג’יימס?" אמר בראיון הטלוויזיוני המי־יודע־כמה שלו בחודשיים האחרונים, הסתובב והלך לכיתה.
הסיסמה נולדה בשירותים
השבוע חזרו תלמידי תיכון מרג'ורי סטונמן דאגלס בפארקלנד, פלורידה, מחופשת האביב לספסל הלימודים, כשהם נושאים תיקי גב שקופים – אחת ההוראות החדשות של בית הספר בעקבות הטבח שאירע בו בוולנטיינס דיי. אלפי תיקים כאלה נתרמו לתלמידים שלא באמת צריכים את העזרה, הם באים מבתים מבוססים, והם שונאים את זה שאפשר עכשיו לראות מה יש להם בתיק. אבל בעיקר הם שונאים את העובדה שבמקום לעשות משהו נגד ההתאבדות הקולקטיבית שמבצעת ארצות־הברית מדי יום, בוחרים המבוגרים האחראים להקשות עוד יותר על חיי הילדים.
כמעט חודשיים אחרי שניקולס קרוז, צעיר בעייתי בן 19, נכנס לבית הספר שממנו סולק בעבר עם רובה סער מסוג 15־AR והרג 17 תלמידים ומורים, הפיגוע בסטונמן דאגלס מסרב ללכת בדרכי טרגדיות גדולות אחרות. התגובה הרגילה של ארה"ב – צער, דמעות, תפילות ויאללה, לדבר הבא – לא עבדה במקרה הזה. היא לא עבדה כי בפעם הראשונה הניצולים לא הסכימו להתחפר בפינת החדר, וכי הם בדיוק בגיל שלא מסכים לקבל הוראות מאף אחד. לא מאמא ואבא, לא מלובי הנשק, לא מחברי קונגרס ולא מפרשני טלוויזיה. הם כועסים, כואבים ויש להם אנרגיה אין־סופית. ההורים שלהם התייאשו מזמן מהסיכוי לשנות משהו, אז הילדים החליטו לקחת את העניינים לידיים.
קמרון קאסקי בן ה־17 ואחיו, הולדן, 14, לומדים שניהם בסטונמן דאגלס. מיד אחרי הפיגוע הגיע אביהם בחריקת בלמים לבית הספר ולקח את הילדים הביתה. קמרון התחיל לכתוב פוסטים בפייסבוק כבר במכונית, כשהוא רועד מפחד ובכי. באמצע הלילה כתב: “אני לא יכול לישון. אני כל כך כועס שאני כבר לא פוחד, אני רק כועס. איך אנשים לא מבינים שאם לא נעשה משהו, שום דבר לא ישתנה?" הפוסטים האלה, שזרמו ממנו לכל אורך הלילה, הובילו את קאסקי בבוקר לראיונות טלוויזיוניים, ולמחרת בערב, כשהוא כבר רבע מפורסם, הזמין כמה חברים לביתו כדי לנסות ולהתחיל תנועה. על השם שלה, Never Again, חשב כשישב על האסלה.
הלילה הראשון אחרי הפיגוע עבר על ג'קלין קורין בת ה־17 בשינה טרופה תחת השפעת כדורי הרגעה. בבוקר התעוררה הנערה, נשיאת הכיתה, לבשורה כי החבר הטוב שלה, חואקין אוליבר, שאיתו לא הצליחה ליצור קשר מאתמול, זוהה כאחד ההרוגים. היא התמוטטה פיזית, וכשהתאוששה התיישבה מול המחשב והחלה לשלוח הודעות לחברי קונגרס. עוד באותו יום אירגנה אוטובוס שלקח תלמידים מפארקלנד לטלהאסי, שם נמצא בית הממשל של מדינת פלורידה. "עשיתי את זה כדי להישאר עסוקה ולשמור על השפיות", אמרה מאוחר יותר, "רציתי להרגיש שאני לא חסרת אונים. לא חשבתי שזה יגדל לדבר כזה”.
למחרת התקשר אליה קאסקי, וקורין הצטרפה לגרעין הקשה. באותו יום השיקו את דף הפייסבוק של תנועת Never Again. בשבת, ארבעה ימים אחרי הפיגוע, כבר כללה המנהיגות את כל הפרצופים שהפכו בחודשיים מאז לסלבריטאים. דיוויד הוג, כתב עיתון בית הספר, שמהראיון הטלוויזיוני הראשון שלו היה ברור כי הוא זה שעומד לעשות הכי הרבה צרות; שרה צ’אדוויק בת ה־16, שיום אחרי הפיגוע קיללה את דונלד טראמפ בטוויטר, ואחר כך התנצלה, ואמה גונזאלס, נערה בת 18 עם פנים שאי־אפשר לשכוח וכריזמה אדירה. רוב מנהיגי התנועה שייכים למועדון הדרמה בבית הספר. קמרון קאסקי, למשל, היה ליצן הכיתה, אבל היום הוא הילד שעמד מול הסנטור מרקו רוביו בשידור ישיר מול האומה ושאל אותו מדוע הוא ממשיך לקבל כסף מארגוני לובי הנשק.
ימים ספורים אחרי הטרגדיה כבר היו לתנועה דרישות ברורות: בדיקות רקע מחמירות לרוכשי נשק ואיסור מכירת נשק קרבי כמו ה־15־AR ששימש בכל הפיגועים הגדולים – ותוכנית מחאה ארצית ששיאה "מצעד החיים" שנקבע ליותר מחודש קדימה. אבל בעיקר היו לה פנים צעירות של בני נוער רהוטים, חסרי פחד ואמני מדיה חברתית. הם הזכירו לאמריקה כי המציאות של מאות פיגועי ירי ו־30 אלף הרוגים בשנה היא לא גזרה משמיים, אלא בחירה. בחירה פוליטית.
הנערים האלה ידעו שיש להם חלון הזדמנויות קצר מאוד לפני שהתקשורת האמריקאית תזוז לסקנדל הבא. הם לא חיכו עד שההלוויות יעברו, הם סירבו להסתפק ב"מחשבות ותפילות", הם התחילו הכי מהר שיכלו, ולאט־לאט הגבירו את הקצב. עליית המדרגה התרחשה חמישה ימים אחרי הפיגוע, כאשר גונזאלס עמדה מחוץ לבית הממשל בטלהאסי, נתמכת בידי הוריה, ונשאה נאום שלא נשמע כמותו בארה"ב כנראה מעולם. המטרות שלה היו ברורות: איגוד הרובאים, ה־NRA, הלובי החזק ביותר בוושינגטון, וחברי הקונגרס שמקבלים ממנו תרומות במיליונים. "מי שמקבל כסף מה־NRA, מתייצב נגד הילדים", צעקה בבכי, "או שאתם מממנים את הרוצחים או שאתם עומדים לצד הילדים. כל התירוצים האחרים שלכם הם בולשיט".
הקליפ הפך ויראלי וגונזאלס הפכה לכוכבת. היא הצטרפה לטוויטר רק אחרי הפיגוע והיום כבר יש לה 1.5 מיליון עוקבים. לפני שבועיים, בצעדת הענק בוושינגטון, ייצרה את אחד הרגעים החזקים שידעה הבירה האמריקאית שבעת ההפגנות והמצעדים. רק לפני חודשיים אף אחד לא הכיר את הנערה הנמוכה בעלת החוש הדרמטי. עכשיו אומה שלמה נצמדה לטלוויזיה וראתה אותה עומדת בדממה, דמעות זולגות על לחייה, לא זזה עד ששעון היד שלה ציפצף. היא ירדה מהבמה בדיוק אחרי שש דקות ו־20 שניות, הזמן שלקח לקרוז לבצע את הטבח.
תיאוריות קונספירציה
בהתחלה ניסו הנערים לשמור על התנועה א־מפלגתית. למנהיגים לא היה ספק שאמריקה תתאחד מאחוריהם, הרי הקורבנות באו מרקעים פוליטיים שונים, אבל ארה"ב מפולגת מדי ונושא הנשק הוא אחת ממלחמות התרבות הטעונות ביותר במדינה.
פארקלנד היא עיר בעלת רוב דמוקרטי, אבל כמו כל פלורידה, החלוקה לא ברורה וההצבעה שם מתנדנדת מדי כמה שנים. אחוז לא קטן מניצולי הטבח באים מבתים שמרניים והורים שהצביעו לטראמפ. רוב התלמידים האלה העדיפו לא להיות חלק מהדיון הטעון שאחרי, למעט אחד, קייל קאשוב בן ה־17, שמתנגד להגבלת נשק ותומך בחימוש מורים. הוא היחיד מכל ניצולי הטבח שזכה ליחס אישי מהבית הלבן, קיבל הזמנה לבקר ונפגש עם טראמפ, מלאניה ומייק פנס. אבל הוא במיעוט. החברים שלו, אם הם עדיין חברים שלו, עשו את מה שלא הצליחו לעשות אפילו התמונות קורעות הלב של 20 ילדים בני 6 שנטבחו בקונטיקט ב־2012 - הם פגעו בפופולריות של לובי הנשק והביאו את התמיכה בחוקי הגבלת נשק לגבהים שלא הייתה בהם.
סקר של אוניברסיטת קוויניפיאק, שנערך לפני שבועיים, הראה כי התמיכה בקרב הציבור האמריקאי בהחמרת חוקי הגבלת הנשק הגיעה ל־66 אחוז, 19 אחוז יותר מאשר לפני שנתיים ושיא כל הזמנים. יש מעט מאוד נושאים ש־66 אחוז מהאמריקאים מסכימים עליהם. וזה עוד נתון מתון לעומת תמיכה של יותר מ־90 אחוז בבדיקות רקע מקיפות ותקופת המתנה לפני אישור לרכוש רובה, אבל אפילו את זה הקונגרס לא מוכן להעביר, כי ה־NRA לא מרשה.
עכשיו זה משתנה. מועמדים דמוקרטים בבחירות הקרובות לקונגרס בנובמבר כבר לא פוחדים לרוץ באופן מובהק מול ה־NRA. הילארי קלינטון עשתה זאת ב־2016, וזה פגע בה. הפעם האווירה אחרת לגמרי, ויחד איתה מגיעה כמובן תגובת הנגד, והיא אגרסיבית וחסרת רחמים, כיאה ללובי נשק אדיר־עוצמה שמוצא עצמו מתגונן לראשונה.
וכך הפכו בשבועות האחרונים מנהיגי התנועה הצעירה מטרות לתיאוריות קונספירציה מטורפות, שמופצות כמעט על ידי כל פלג בימין, מחברי קונגרס ועד אתרי שוליים. זה התחיל למעשה כבר כמה ימים אחרי הפיגוע, כשהופצה שמועה לפיה חלק מהנערים האלה בכלל לא לומדים בבית הספר, והם מה שנהוג לכנות "שחקני משבר" – שחקנים מקצועיים שמקבלים כסף כדי להופיע בעיתות משבר.
RedState, אתר שמרני מכובד עם תדמית מיינסטרימית, תהה בשבוע שעבר האם דיוויד הוג בכלל היה בבית הספר בזמן הפיגוע, ונאלץ להתנצל לאחר פרסום וידיאו שבו נראה הוג מסתתר בתוך ארון בכיתה. גונזאלס וחברותיה צולמו לכתבת שער ב"ווג", ובווידיאו שנלווה לכתבה נראתה גונזלס קורעת לוח מטרה ממטווחי ירי. יום לאחר מכן קיבל כל מי שניזון מהתקשורת הימנית באמריקה את אותו קליפ, רק שבו נראתה גונזלס קורעת את החוקה האמריקאית. הקליפ הפך ויראלי והעובדה שכולם ידעו כי הוא מזויף לא שינתה. הנזק נעשה.
מה שמדהים במיוחד זו הצורה שבה מבוגרים בגיל של הורי הנערים תוקפים אותם בלי לבחול בשום שפה. מועמד רפובליקני לקונגרס במיין, לזלי גיבסון, נאלץ לפרוש מהמרוץ אחרי שקרא לגונזאלס "לסבית גלוחת ראש". רפובליקנית אחרת, בוורלי בוזוול, אמרה ש"הילדים האלה רוצים לרצוח את כל בעלי הרובים". בטוויטר הופצה השבוע תמונה של הוג ועליה כוונת של רובה.
זה לא לגמרי חדש. יש לא מעט אנשים בארה”ב שבטוחים גם היום כי הפיגוע בבית הספר סנדי הוק היה מבצע של ממשל אובמה שנועד להצדיק את החרמת הנשקים. פעם זה היה סתם שוליים, היום השוליים הם מיינסטרים בימין. אבל בעוד ניצולי סנדי הוק היו קטנים מכדי להגיב והוריהם שבורים מכדי להתמרד, הילדים מפארקלנד הם לא רק בגיל מושלם, הם גם הדור הראשון שלא מכיר עולם בלי מדיה חברתית. השליטה שלהם בטוויטר ופייסבוק ובטכנולוגיה הוכיחה את עצמה כנשק קטלני, רק בלי דם.
המטרה: הבחירות לקונגרס
קאסקי, גונזאלס, הוג וקורין חזרו השבוע לבית הספר. קאסקי מילא את התיק השקוף שלו בטמפונים, סוג של מחאה, וקורין כיסתה את השקיפות במדבקות וכפתורים. הם נראו מאוששים. את המכה הנפשית הגדולה אולי ירגישו בעתיד. "אין ספק שהם בפוסט־טראומה", אומרת פסיכולוגית הילדים סיגי כהן, ישראלית המתגוררת בלוס־אנג'לס. "דלת שנפתחת בפתאומיות, רעש חזק במיוחד, הכל מקפיץ אותם. הם לא חוו סתם אובדן, זה אובדן אלים ובמסה גדולה".
יכול להיות שהם ישלמו על כך שלא נתנו לעצמם זמן להתאבל?
"קשה לדעת, כי זה תסריט לא מוכר. הם היו במצב של חוסר אונים קיצוני, קרה סביבם משהו איום ולא הייתה להם שום שליטה או יכולת להגיב, אבל הם לקחו את חוסר האונים הזה והפכו אותו לכוח. אני חושבת שהדאגה הגדולה יותר צריכה להיות לניצולים שהם לא חלק מהתנועה הזו. כאן יש סיכוי מאוד גבוה לדיכאונות, חרדות ונשירה מבית הספר".
איך הורים מתמודדים עם זה שהילדים שלהם ניצלו ממוות והפכו סלבריטאים כמעט באותו יום?
"זה שילוב של גאווה וחרדה. אתה מאוד גאה לראות שהילד שלך מפגין בגרות ועוצמה ואומץ, אבל הילדים האלה גם סופגים הרבה רעל ושנאה, וזה מדאיג כל הורה. להורים יש גם נקיפות מצפון, הרי בשביל מה אנחנו כאן אם לא כדי להגן על הילדים שלנו? ראיתי אמהות בלוס־אנג'לס, בצד השני של אמריקה, שאחרי הפיגוע הזה היו במצב נפשי כל כך קשה, שהן נכנסו לשלושה ימים למיטה".
הילדים של פארקלנד לא מתכוונים להיכנס למיטה. הם סימנו את הבחירות הקרובות לקונגרס כמטרה החשובה ביותר שלהם, חלקם כבר יוכלו אפילו להצביע. "יחד אנחנו כוח בלתי ניתן לעצירה", אמר השבוע דיוויד הוג, אחרי שבמחי ציוץ אחד גרם נזק עצום לקריירה של לורה אינגרהם, "הם תוקפים אותנו כי הם יודעים שאנחנו חזקים, הם התרגלו לכך שאף אחד לא אומר כלום והחיים פשוט נמשכים. אבל אנחנו לא הולכים לשום מקום, הפעם יש מי שנלחם על החיים של הילדים במדינה הזו. זה לא התפקיד שלנו, אנחנו צריכים ליהנות מגיל הנעורים, אבל המבוגרים לא מתפקדים. גם אם היינו רוצים לשכוח מזה לא היינו יכולים, אנחנו שומעים את היריות כל לילה. אנחנו רק ילדים שמשתמשים בטוויטר כדי לנסות להציל ילדים אחרים, אבל מי שחושב שהוא יכול להפחיד אותנו, כנראה לא הסתתר אף פעם בארון בכיתה ולא דרך על גופות של חברים שלו בדרך החוצה".
