פתאום, בשישי בצהריים, קבוצת נערים שהתייצבה להפגין מול גדר המערכת מעלה שני עפיפונים לשמיים. חדשים מהניילון, בשחור ולבן, צמד העפיפונים מצליח לתפוס גובה ולשרוד בתוך חשרת ענני העשן שעולה מהצמיגים השרופים. עקבתי אחרי תמונת העפיפונים: איזו סצנה הזויה בתוך ים של שנאה הדדית, שמתחברת אצלי מיד, איך לא, לסיפורו של רודף העפיפונים מאפגניסטן – רב־המכר המטלטל שכתב בשעתו חאלד חוסייני, על הילד האומלל ותאב החיים מקאבול. גם כאן וגם במקרה ההוא, תעלול מסוכן של החיים בעליבותם.
עקבתי במשך שעות אחרי חבורות הנערים שנהרו לשרוף צמיגים. זה לא הקהל שהנהגת חמאס הייתה רוצה לראות, ולא כמות המפגינים שהידלדלה מהשבוע שעבר. נערים משולהבים בג’ינס וחולצות טי, חבר מביא חבר, חבר מביא צמיג, ומעט נערות שעלו על הרכבים בלי ליידע את המשפחות. וכולם למדו לקח מהשבוע שעבר, התעטפו בכאפיות שלתוכן תחבו קליפות בצל וגרגירי שום – סוג של מגננה נגד גז מדמיע. ראיתי אותם שורפים את הדגל האמריקאי, תמונות של הנשיא טראמפ ותצלומי ענק של יורש העצר הסעודי בן סלמאן שחוטף עכשיו בגדול בעזה כעונש על הכרזתו שגם לישראל יש זכות קיום. אתמול, בשבועון האמריקאי “טיים” הוא כבר דאג לשפץ, כשהוסיף את זכות הקיום של הפלסטינים ונשבע שלא יהיו יחסים נורמליים עם ישראל עד שייפתר הסכסוך. איך ייפתר? הנסיך מארמונות ריאד ממש לא מתנדב לשבור את הראש.
אנחנו עוד לא יודעים את האמת במלואה. בצד שלנו מפיצים רשימת “תג מחיר” שמנגנוני חמאס ישלמו למשפחת שהיד (3,000 דולר), לפצוע קשה (1,000) ולנפגעים שיזדקקו לטיפולי חירום (רק 500). מי שהתפתה להאמין שמדובר ביוזמה עצמאית של חבורת צעירים מובטלים־מיואשים־חנוקים מהסגר קיבל בבוקר שישי ביקור של מחמוד א־זהאר, ובצהריים את יחיא סינוואר, מנהיג חמאס בעזה. הם באו להמריץ, לאיים ובעיקר להבטיח שהצעירים לא יסתלקו הביתה.
לשעה אחת השתררה אווירת קרנבל: שירים לאומניים, כלה וחתן שבאו לתרום צמיגים, מסכות צבעוניות, ממתקים וחמור שכוסה בדגל ישראל. שולחים את החמור האומלל לרמוס תצלום ענק של נתניהו ולזהם את הפוסטר של ליברמן.
זה לא הצליח להם. אף אחד לא הצליח להסתנן לשטח ישראל. 32 הרוגים תוך שבוע בצד הפלסטיני, ואף אחד, תודה לאל, לא נפגע בצד הישראלי. מישהו סימן עבור המפגינים של עזה רשימת שבעה יעדים? צפצוף בינלאומי ארוך. העולם הגדול, גם העולם הערבי, עסוק בעניינים הרבה יותר דחופים.
ישראל מצליחה לנצח, בינתיים, בקרב על התודעה. עובדה: ד"ר מחמוד באדיר, מרצה לכלכלה באוניברסיטת עזה, מותח ביקורת אמיצה על הבערת הצמיגים. לשישי הבא הוא מציע לייצר טיסני קרטון וצלחות מעופפות, לחרות עליהם את שמות הכפרים הפלסטיניים שנמחקו וכתובות הבתים שנגזלו. וכמובן, לתעד ולהפיץ, לפני שמעיפים לשטח ישראל. לעולם לא ננצח בלי להזכיר את סיפור המורשת שלנו, הוא נוזף במפגינים.
אבל הסברה היא סיפור אחר. כשהעולם נוטה ליישר קו עם החלשים, הסיפור הזה מבליט יותר מדי כוח, יותר מדי פצועים והרוגים, שהבולט ביניהם בסוף השבוע הוא יאסר מורתג’א שחגר אפוד מגן עם שלט “PRESS” וחטף כדור בראש. בצה”ל טוענים שהוא עמד ליד מסית שהירי כוון לעברו. אתמול העלו חבריו של מורתג’א פוסט קורע לב שכתב לפני שבועיים ובו כתב: “יש לי חלום, לטוס בשמיים ולעוף מכאן... מעולם לא יצאתי מגבולות עזה”.
והערת נזיפה לרס"ן אביחי אדרעי, מדובר צה"ל בערבית, שהחליט מיהי אישה פלסטינית טובה – “יושבת בבית, מנקה, מבשלת ומטפלת בבעלה וילדיה". לעומתה, לפי אדרעי, "האישה הפלסטינית הרעה היא זאת שיוצאת להשתתף בפעולות ברבריות בשטחי אש". מה זה צריך להיות?
