הוא מגיע לפרושקוב, פולין, בפעם המי יודע כמה. משוטט ברחובות העיירה הקטנה, משוחח עם העוברים והשבים בפולנית שוטפת. ליד אחד הבתים הוא מבחין בקשישה נעימת סבר. השיחה ביניהם קולחת, והקשישה מזמינה אותו פנימה, מכבדת אותו בפירושקי מעשה ידיה, מוזגת לו מעט וודקה, ואז מספרת לו שפעם קראו לה דבורה. אמה נרצחה בידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה ועל גורל אביה אינה יודעת דבר. דמעות עולות בעיני שניהם כשהם מבינים שהיא, בעצם, אחותו הגדולה, האובדת.
אבא שלי אמנם נוסע לפולין ארץ הולדתו בכל הזדמנות; הוא אכן מסתובב ברחובות ומשוחח עם העוברים והשבים בפולנית שוטפת; והוא באמת מחפש שם את אחותו הגדולה דבורה, שלא זכה להכיר. מחפש ולא מוצא. סצנת האיחוד המרגשת הזאת היא בבחינת חלום, שהסיכוי שיתממש אפסי עד לא קיים, בהיעדר קצה חוט למציאתה.
אבא שלי, העיתונאי ומגיש יומן הבוקר של כאן רשת ב' אריה גולן, נולד בשם ליאון סקורניק בעיר ניימצ'ה בפולין, בכ"ט בנובמבר 1947 — היום בו קיבלה עצרת האו"ם את ההחלטה על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ועל הקמת שתי מדינות בשטחה. אל זוועות המלחמה ההיא, שבה איבדו הוריו את כל בני משפחותיהם, התוודע כשהיה כבן שבע.
"תמיד אהבתי לקרוא", הוא מספר, "והייתי ילד קטן כשנפלה לידי, אולי לא במקרה, חוברת שהוציא משרד ההגנה הפולני שבה סופר סיפור השמדת היהודים בפולין. כך בעצם שמעתי לראשונה על השואה. עד אז בקושי ידעתי שאני יהודי. לא עברתי ברית מילה שכן הוריי לא רצו 'לסמן' אותי ואת אחי הצעיר, מוטי, כיהודים. למדתי בבית ספר פולני למרות שהיה בית ספר יהודי בעיר והרגשתי טוב בסביבה שבה חיינו. הייתי תלמיד מצוין, התגאיתי בעובדה שאמי מילאה לפעמים את מקומם של מורים שלא הגיעו לעבודה והיה לי נוח להיות משוחרר משיעורי הדת. אני זוכר שהלכתי עם אבא שלי למשרדי הקהילה היהודית להביא מצות לפסח. עמדנו בתור על גרם מדרגות רחב ואבא שלי הסביר לי קצת מה זה להיות יהודי. את ליל הסדר ציינו בארוחת ערב חגיגית ותו לא. הוריי התריסו כלפי אלוהים, היה להם חשבון גדול איתו. הם אכלו ביום כיפור והסבירו שצמו מספיק בימי המלחמה, אכלו לחם בפסח וחזיר כל ימות השנה, אבל הייתה ידיעה עמומה שאנחנו יהודים".
החשבון עם האל נפתח כשפרצה מלחמת העולם השנייה. סבתי הייתה בת 18 כשהמלחמה פרצה, סבי היה בן 31. היא הייתה ילידת ורשה, בת למשפחה בת שבע נפשות מחסידות גור; הוא נולד בפרושקוב הסמוכה, בן למשפחה בת 11 נפשות, שהספיק להתחתן ולהוליד בת לפני המלחמה.
סיפור תלאותיהם במלחמה הוא הסיפור שעליו גדלתי ועליו גדלות בנותיי; ועדיין, עיני כולנו מתמלאות דמעות כשאני מבקשת מאבי לספר אותו שוב: "שניים מארבעת אחיה של אמא שלי נסעו לפני המלחמה לפלשתינה לבדוק את האפשרות להגר, בעקבות האנטישמיות החריפה. אלא שהם התרשמו שהחיים בארץ ישראל קשים, לכן החליטו לחזור לפולין ונרצחו עם שאר בני המשפחה. אמי עוד למדה בתיכון כשהתחילה המלחמה והועברה עם בני משפחתה, משפחת גולדלוסט, לגטו. אביה נפטר בגטו, כנראה ממחלה. יש לי גלויה שהיא שלחה לאחד האחים בדואר היודנרט, שחזרה אליה, ובה היא כועסת שאינו מתעניין בה ובהורים. היא לא ידעה אז שהוא כבר איננו".
סבתי ואמה הצליחו לברוח מהגטו בעזרת תעודות מזויפות, אבל כשהגיעו לדודה בעיר אחרת נתפסו עם רדתן מהרכבת. אמה של סבתי נרצחה לנגד עיניה, ואותה לקחו הגרמנים למחנה עבודה, לטובת תעשיית הנשק הגרמנית.
"ד"ר פליציה קראי מתארת את המחנה הזה, סקרז'יסקו קמייננה, בספרה 'המוות הצהוב'", מספר לי אבי. "היא מתארת כיצד אולצו היהודים לעבוד ללא מיגון עם חומרי נפץ, כיצד נעשו צהובים ומתו בתוך חודשים ספורים. אמי עבדה שם בייצור קליעים וניצלה בזכות 'תרומתה' למכונת המלחמה הנאצית. לימים היא אמרה אמנם שהפולנים היו גרועים כמו הנאצים, אבל סיפרה גם על פולני טוב אחד שעבד במפעל כשכיר והיה מגניב לה מדי פעם קצת אוכל ותרופות. שנים רבות אחרי המלחמה, כשכבר גרנו בארץ, בהרצליה, הגיע לבקר מכר שלה מהמחנה. הם ישבו יחד שעות והעלו זיכרונות קשים. כשליוויתי אותו בסוף הביקור לאוטובוס הוא אמר לי 'תזכור תמיד שאמא שלך הייתה בסדר, היא שמרה על עצמה ועל כבודה'. הוא התכוון כמובן לכך שהיא לא מכרה את גופה, אם כי אני לרגע לא מאשים נשים שנהגו אחרת כדי לקבל עוד פרוסת לחם או פחות מכות".
סבי לא דיבר על אשתו ובתו שמלפני המלחמה. הוא מעולם לא ציין באוזני בניו או באוזנינו, נכדותיו, את שמותיהן. הוא עצמו קפץ מקרון הרכבת שאמור היה להובילו לטרבלינקה, זכה לסיועם של איכרים פולנים אחרי שנפצע בקפיצה, חזר לגטו ואז ברח שוב והסתתר ביערות פולין העבותים כשלוש שנים.
"את מעט הפרטים שידועים לי היום מצא אחי, שנבר בארכיונים וחקר את הנושא", מספר אבי בכאב. "איננו יודעים מה עלה בגורל אשתו טובה, אנחנו יודעים רק שאת דבורה, בתו בת הארבע, הוא מסר כשפרצה המלחמה למשפחה פולנית שהכיר, עם חנות הגלנטריה שהייתה בבעלותו, בתקווה שבתמורה לרכוש המשפחה תשמור על הילדה. הוא הבין שזה הולך להשמדה ורצה להציל אותה, אלא שכשהמלחמה נגמרה והוא חזר לשם כדי להתאחד עם בתו, אחותי, הוא לא מצא אותה. אמי סיפרה שהוא היה ממש באטרף, שנסע לשם שוב ושוב, אבל הילדה פשוט נעלמה. עם הזמן הוא השתכנע שאותה משפחה פולנית, שאיננו יודעים את שמה, מסרה את הילדה לגרמנים. לקח לי הרבה שנים להבין שכשאני מדבר על בתו של אבי — אני מדבר בעצם על אחותי הגדולה. אם היא חיה, היא בת 83 היום, אבל אנחנו לא יודעים אפילו היכן הוא מסר אותה, והסיכוי למצוא אותה קלוש ביותר".
למה לא ביקשתם מסבא פרטים? למה לא שאלתם למי הוא מסר את דבורה?
"היה קשה לדבר איתו על זה. בכל פעם שניסינו הוא היה קורס, פשוט מתמוטט בבכי. וכילדים, ואחר כך כנערים, היה קשה לראות את אבינו מתמוטט, אז הפסקנו לשאול. באחד מביקוריי בפולין הגעתי לפרושקוב וניסיתי לשאול שם על משפחת סקורניק, אבל האנשים שפניתי אליהם הפנו לי מיד את הגב, כאילו לא שמעו ששאלתי".
סבא מונייק בכה הרבה. אני זוכרת אותו יושב עם הטרנזיסטור הקטן בבוקרי שבת, מאזין לשירים ביידיש ומתייחד עם זיכרונותיו, עם פצעי הנפש החבולה. את סבתא פולה אני זוכרת תמיד מבשלת. כילדה, פשוט נהניתי מהשפע הטעים שהיא ביקשה להרעיף עלינו; כאישה וכאם הבנתי שזאת הייתה אחת מדרכיה להביע אהבה, שכך ביקשה להגן עלינו מפני הרעב שהיא עצמה חוותה.
המקפיאים בבית הוריי ובביתי מלאים תמיד. אנחנו נוהגים לצחוק זה על זה שאם הנאצים יגיעו שוב חלילה, אנחנו מסודרים לפחות לחודשיים. על העובדה שלאבי מעולם לא היו דודות ודודים, סבתות וסבים, קשה לצחוק.
עד כמה זה העסיק אותך כילד? לא ביקשת לדעת למה אין לך בני דודים, למשל?
"כילד הבנתי שזה מה יש, שאני מוברג למשפחה של אמא ואבא, אחי ואני, וזהו. חלק ניכר מחבריי היו בנים של ניצולים והמצב אצלם היה דומה, אז לא התעסקתי בזה. התייחסנו לכל מיני מכרים רחוקים, שבאו מאותה עיירה של אבי למשל, כאל משפחה. כעבור שנים, כשהכרתי את אמא שלך, שבאה ממשפחה מזרחית גדולה, אימצתי את סבתא רבקה, הסבתא שלה, כסבתא, והיא קיבלה את זה באהבה".
החיים כבן הדור השני לעולם מושפעים מנסיבות החיים הקשות של ההורים. "חוץ מאגירת כמויות מזון מטורפות, ישנה הדאגה האינסופית לכן, הבנות שלנו, ואחר כך גם לנכדים שנולדו. זאת דאגה שגובלת בחרדה פסיכית מפני אסון שעומד לקרות וזה הולך איתי כל החיים. אני רואה שחורות כרוני".
לפני שנים מספר, כשעמדנו יחד מעל קברו של סבי, העליתי בפני אבי את האפשרות שהוא מתפרנס משאילת שאלות כפיצוי על השאלות שלא שאל את הוריו. הוא הסכים איתי אז, ומחבר לזה היום את העובדה שבלימודיו האקדמיים התמקד במלחמת העולם השנייה.
"השואה מלווה אותי תמיד, ולכן בספרייה שלנו יש המון ספרי מחקר לצד סיפורים אישיים שקראתי בשקיקה. הפספוס הגדול של חיי הוא שהיה לי את מי לשאול כשהוריי היו בחיים, ולא שאלתי. לא רציתי להקשות עוד את חייהם, הרגשתי שהשאלות דוקרות אותם ומכאיבות להם, והם חוו מספיק כאב גם בלעדיהן. אז כן, אני מראיין כל חיי, אבל את הראיונות החשובים האלה לא עשיתי וכבר לא אוכל לעשות, ותחושת ההחמצה נוראה".
במשך שנים רבות חשש אבי לבקר בפולין. כשהוזמן על ידי משרד החינוך להצטרף לנסיעה ונחת בוורשה התחלף הפחד בתחושת ביתיות מפתיעה. מאז הוא מרבה לנסוע ומרגיש, כדבריו, שזה ביתו השני. לכן התקומם כשאושר החוק הפולני האוסר לטעון שהעם הפולני היה מעורב בפשעי הנאצים.
"החוק הזה גרם נזק אדיר", הוא אומר. "כשם שהיו פולנים טובים ואמיצים שהצילו יהודים, היו הרבה יותר פולנים שמסרו יהודים לגרמנים. המחלוקת הגדולה סביב החוק הוציאה שדים אנטישמיים נוראיים בפולין, ואני עדיין מקווה שלפחות חלקים ממנו יימחקו. היו פולנים שרצחו יהודים ואיש לא יכול לשנות את העובדה ההיסטורית".
היום הוא שוב בפולין, כדי לסקר מקרוב את מצעד החיים. כמו תמיד כשהוא נמצא בארץ הולדתו יהיו איתו שם, על השביל באושוויץ־בירקנאו, גם הוריו המתים. כמו תמיד הוא יחזור להיות קצת ליאון סקורניק, ילד קטן שריחם על הוריו למודי הסבל, שעשה כמיטב יכולתו לשמח אותם. כמו תמיד הוא יהיה גם אריה גולן, שהקים משפחה, שקיבל מדליה על תרומתו ליחסים בין שני העמים.
"כשאני מסתובב בפולין, אני מרגיש את הוריי באופן סוריאליסטי; כשאני שם, אני איתם. לכן כנראה אני אוהב להיות שם", הוא אומר, ואני יודעת כמה כואבים ומפלחים את הלב הגעגועים אליהם, ולמי שיכלו להיות.
