המקום: עמדת צלפי הימ"מ על סוללת העפר שהקים צה"ל, בקו הראשון על הגדר – מרחק של 20 מטרים לכל היותר ממנה – מול מעבר קרני. השעה: קצת אחרי ארבע אחר הצהריים, הזמן הרגיש ביותר ביום שישי, שבו ההפגנות הופכות למסוכנות יותר עבור כוחות צה"ל.
ברגע אחד מקבלים עשרות פלסטינים החלטה לרוץ לעבר הגדר – מרחק שיכול במקומות מסוימים להסתכם בכמה עשרות בודדות של מטרים – בחסות עשן צמיגים בוערים, בחסות נשים וילדים. מולם צלפים צעירים אך מקצועיים שצריכים לקבל החלטות בתנאים קשים, במי יורים ומתי, כדי לעצור את ההתפרצות.
המשימה שהגדיר להם אלוף הפיקוד, אייל זמיר, מתוך הכוונה ברורה של הדרג המדיני, היא שקו הגדר לא ייפרץ על ידי ההמונים. והאתגר הזה מורכב. הו, כמה שהוא מורכב. צה"ל מנסה להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות כמו גז מדמיע ועשן, אבל תנאי מזג האוויר הופכים אותם ללא אפקטיביים ובתנאי רוח מסוימים אפילו פוגעים בכוחות צה"ל. "ירינו גז מדמיע ובגלל הרוח הכל חזר לצלפים בשטחנו", מספר אחד הקצינים.
וכך נותרו הכוחות לסמוך בעיקר על הצלפים, שהפכו לאמצעי האל־הרג הכי היעיל. יותר מ־100 צלפים, שהורדו לכאן מכל היחידות המיוחדות של הצבא, הימ"מ והיס"מ. בסוף, על היכולות המקצועיות של אותן עמדות שחלקן מוסוות וחלקן לא ושבתוכן חוליות של שלושה צלפים ומפקד, עומדת התוצאה של כל יום שישי שכזה, והאתגר הזה הופך מורכב משבוע לשבוע.
בעמדת הימ"מניקים יש קצין בדרגת רב־פקד. אישורי הירי הם רק ברמת מג"ד או סגנו שמפקדים על הגזרה. אישור הירי ניתן רק במקרים של סכנת חיים ועל פי נוהל מעצר חשוד. לא יורים בשום אופן על נשים, ילדים ועיתונאים. מותר לירות על מנת לנטרל מסיתים מרכזיים, בירי לעבר הרגליים ופלג הגוף התחתון. "היום", מספר מפקד עמדת צלפים, "האתגר מורכב עוד יותר. 200 נשים שורפות צמיגים ובחסותן נשלחים ילדים לעבר הגדר עם שאקלים, קושרים אותם לעמודים ומרחוק פעילי חמאס מושכים את הגדר ומפילים אותה, במטרה לאפשר אחר כך חדירה קלה יותר של ההמון לישראל".
במקרה אחר עומדים הצלפים מול מחבל שזורק מטען. עליו מותר לפתוח באש. עכשיו הכל על כתפי הצלף, שצריך לנצל הזדמנות מבצעית בטווח זמן אפס מול עשן כבד, אבל גם להמתין לקבלת אישור ירי מדרג בכיר, להמשיך בינתיים לעקוב אחרי המטרה ולפגוע רק בפלג הגוף התחתון.
"פגיעה במסית מרכזי של המון שרץ לעבר הגדר עוצרת אותם", אומר קצין בכיר. ומה קורה אם פלסטיני נהרג מירי שכזה? האם יועמד הצלף לדין פלילי? התשובה היא לא, במידה שקיבל את כל האישורים וביצע את הירי לפי הכללים. נכון, באירוע כל כך מורכב קורות תקלות, אבל ניכר שהמפקדים עושים הכל כדי לצמצם אותן, וספק רב אם צבא אחר היה נוקט אמצעי זהירות כה רבים.
למושג "הכוחות ברצועת עזה" יש פנים ושמות, וגם הרבה שבתות של ריתוק לבסיס. למשל, הצלפים ביחידות הסדירות, כמו אלה של חטיבת גולני שמחזיקה את הקו, נמצאים כבר שבת חמישית בעמדות. המפקדים שלהם מצאו פתרון זמני ומתחילים להוציא אותם לחופשות באמצע השבוע, כי ההפגנות לא אמורות להסתיים בקרוב. מפקדי הפלוגות סוגרים כבר חודש, וסגן־אלוף אחסאן דאקה, מג"ד 82 של השריון שמחזיק את הקו, גם הוא כבר חודש בגזרה הצפונית כמעט בלי לצאת הביתה. מח"ט הגזרה, אלוף־משנה אבי רוזנפלד, מפקד שלדג לשעבר, סוגר שבת שלישית, ובכל האירועים האלה מפקד האוגדה והאלוף זמיר איתם, מפקחים מקרוב ונותנים דוגמה אישית. גם הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, שחזר ממצעד החיים, הגיע היישר לאוגדת עזה לאישור תוכניות ולפיקוח מקרוב על יישומן.
מאירועי שישי האחרון ניכר שהאנרגיה פחתה. חמאס מצליח להוציא פחות ופחות אנשים, אבל רמת האלימות והתחכום של הפעילות שלו עלתה, בעיקר בשימוש בילדים ובנשים.
אם יש מסקנה אחת ברורה הרי היא שיש להוציא את צה"ל מהסיטואציה הזו כמה שיותר מהר. בהיקפים כאלה של אירועים תקלות עוד יקרו ומהר מאוד יתלו כאן את הצלף התורן שירה בפלסטיני – אותו צלף שאנחנו שלחנו למשימה.
מבחינת חמאס, ההפגנות על הגדר הן חלופה חלומית למלחמה. הוא לא מעוניין בעימות, אבל משיג תודעה והסברה בינלאומיות שכמותן הוא לא קיבל בעופרת יצוקה ובצוק איתן ביחד.
ישראל צריכה להחליט מה היא עושה מול המצוקות של עזה: מים, ביוב, חשמל, תעסוקה. נכון, אנחנו לא אשמים, אבל זו הפכה לבעיה ישראלית. צה"ל על הגדר, בולם שבוע אחר שבוע את המתפרעים. צה"ל מונע חצייה ובגדול מרוויח זמן. יופי, מה הלאה? איך מתקדמים מפה? צלפים הם לא הפתרון לבעיה העזתית.
