מה אתם מרגישים כשאתם רואים את מטס חיל האוויר בשמיים? חיילים עם מדים מאובקים? דגל ישראל מונף? המון שר "התקווה" ומראות של שדות מוריקים, הכנרת ומדבר יהודה? התשובה היא הבסיס לזהות של מרבית הישראלים - הרגש. בשבוע שעבר הגיעה אליי למושב קבוצת חיילים מיחידה מובחרת. הם ישבו בחצר לצד שולחן עץ קצת חורק, ילדים קופצים ועוגיות שהבאתי מהמכולת. תדבר על מה מחבר אותנו למדינת ישראל, ביקש המארגן. למה אנחנו פה. ההסבר הדתי קל מדי: הארץ המובטחת או ציווי אלוהי. אלא שהציונות הייתה ועודנה תנועה חילונית בעיקרה. רוב הישראלים עסוקים יותר בציוווים מהאישה ולא מאלוהים.
לכן התשובה הטובה ביותר היא הרגש. אדם מפתח רגשות לאומיים למקום שבו הוא נולד, הוא מתאהב במה שהוא רואה. הוא מרגיש שייך לאדמה, לאנשים, להיסטוריה, לחברים לנשק. זה חלק ממנו. לעומת זאת כשהרגש כלפי הסביבה שלילי, מתפתח דיכאון. יש תרופות נגד דיכאון אישי, אין תרופות לדיכאון על רקע לאומי.
אפשר כמובן למצוא הסברים מלומדים על הצורך הפסיכולוגי של בני אדם להיות שייכים למדינות. יש הסברים על תפקידה של ישראל כדמוקרטיה נאורה - עם כל הבעיות - במזרח התיכון ובעולם החופשי והצבוע, אבל ההסברים המלומדים בצד. הרגש הוא המכונן.
יש לישראל במה להתגאות. והרבה. הסלוגן מדויק. יש גם מה לבקר ולתקן, אבל תחושת השייכות מהותית יותר. היא לא תלויה ביצוא המוצלח, בתוחלת החיים, במדד האושר, בהיי־טק או בהשכלה הגבוהה. לכן יום העצמאות שלנו הוא עניין של תחושה. זה המגדיר העיקרי. לכן המלחמה עליו.
אי־אפשר לחגוג עצמאות ולציין את הנכבה כשני מרכיבים שווים. הניצחון שלנו הוא האסון שלהם וטוב שכך, אחרת לא הייתה לנו מדינה. אין שום סיבה להכיר בחוסר הנוחות אצל הלאומנים במגזר הערבי עם חגיגות העצמאות. ואותה תחושה היא גם הסיבה לכך שהטקס המשותף לפלסטינים וישראלים דווקא ביום הזיכרון לחללי צה"ל הוא איוולת. לא חשוב אם יש שם משפחות של מחבלים. המחשבה שהאויב יצוין ביום הזיכרון מקוממת.
אלא שכאן זה נעצר. איוולת או כעס לא יכולים למנוע זכויות וחופש. מי שרוצה לציין את הנכבה, שיישב על חשבונו עם שק ואפר בביתו וייזכר מה קורה כשרוצים לזרוק את היהודים לים. אולי חשבון הנפש יעזור לו להבין שזה המקום הכי טוב שבו יהודים ומוסלמים יכולים לחיות בו ואנחנו, היהודים והערבים, בני מזל שישראל קיימת.
מי שרוצה לציין יום זיכרון משותף עם פלסטינים שיעשה זאת. המשפחות השכולות יכולות לקיים איזה טקס שהן רוצות, גם מה שלא נראה לי. הן שילמו מחיר יקר יותר מכולם, וגם בלי המחיר, לא אני ולא ליברמן יכולים לקבוע בשבילן.
הנה תיאור של השבוע האחרון: חברי כנסת ערבים מחד"ש שמדברים המון על זכויות אדם תומכים באויב הסורי, רודן שטובח בבני עמו בגז כימי. ערבים ישראלים אחרים משחיתים שלטים בערבית שעליהם כתוב "יש במה להתגאות" עם סמל המדינה. פלג חרדי מפגין נגד התייצבות חרדים בלשכת הגיוס כדי לקבל פטור מצה"ל, חוסם כבישים ושורף פחי זבל. כמה נערי גבעות זורקים אבנים על חיילי צה"ל, הם בתגובה משתמשים באמצעים לפיזור הפגנות ובסוף יורים באוויר.
המסר של הקבוצות האלה וקבוצות אחרות הוא שהכוח מגדיר אותן מול המדינה. למה הכוח? כי המדינה לא מגדירה. זה הסיפור מאחורי הדיון על פסקת ההתגברות.
מי שמחפש את מקור הבעיות והתקוות כולן ימצא אותו ב־1 באוקטובר 1948. זה התאריך הקדוש שכל ישראלי היה אמור על פי החלטת מועצת העם להכיר בעל פה כטקס הכרזת החוקה של המדינה היהודית, אלא שאז, עם המדינה שנולדה, נולדו גם הסיבות למה לא: החום, המלחמה, ההתנגדויות הפוליטיות, ואם מסתכלים להיסטוריה בלבן של העיניים אז בעיקר הנוחות המשכרת שבחוסר ההחלטה. הבאג שבחזון בן־גוריון.
את ההחלטות בחוקה הזאת היינו אמורים לצטט מול ההתערבות של בית המשפט בהחלטות הממשלה, כבסיס למאבק בלאומנות הערבית בתוך ישראל. דרך החוקה הזאת היה אפשר לפרש את הגישה הישראלית לעבודות בשבת, גיור, כשרות והמונופול של הרבנות. דרך החוקה אפשר היה לתקן איזונים ובלמים.
החוקה שאין מאז קיץ 1948 היא המוקד האמיתי לוויכוח שמתנהל עכשיו על ריסון בית המשפט, ובהמשך על משמעות חוק הלאום. המהפכה השיפוטית הגיעה לשלב שבו היא אוכלת את בניה. בית המשפט העליון אמור היה להתערב לרשות המחוקקת רק בחציית קווים אדומים. במקום זה הוא הפך לעיתים קרובות מדי לתחליף דרג מקבל החלטות או במקרים אחרים לשומר הסף של הפרוצדורה והטמטום. מי שאחראי לנפות את המוץ מבר הספינים של הכנסת. האחריות לבלבול הזה שבין הרשות השופטת למחוקקת היא על השופטים והפוליטיקאים באופן שווה. באין־ספור פעמים הפוליטיקאים הם אלה שהעבירו החלטות ריקות מתוך הבנה שבית המשפט העליון יפסול אותן. נוהל ישראלי מוכר. מעבירים חוק לא סביר, עושים כותרות ומרוויחים הון פוליטי ותו לא. זו מציאות כל כך נוחה שספק אם יש למישהו כוונה אמיתית לשנות אותה.
קחו את היישוב נתיב האבות כמשל. בכוונת מכוון הממשלה לא מחליטה על הגדרת השטח כחלק ממדינת ישראל. למה? כי אין להם כוונה לממש את רעיון החלת הריבונות על גוש עציון. למרות שרוב הישראלים כמוני תומכים בכך. השרים מעזים לצייץ בטוויטר אבל מפחדים לתת הוראות מפורשות לצבא, וכך נותר גוש עציון הסמלי תחת ההגדרה "שטחים מוחזקים". כשמתעוררת דילמה משפטית על קרקעות, מחכים שבית המשפט העליון יחליט.
מצד שני, אחריות השופטים היא בהתערבות־יתר דווקא כשהממשלה מחליטה: מתווה הגז, תאגיד השידור, מס דירה שלישית, מדיניות ההגירה. בכל אחת מההחלטות האלה יש בעיות. לפעמים שטחיות וטמטום. אלא שבהיעדר חוקה זה נשאר מדע שעניינו תחושת בטן. ומכיוון שהשופטים בשר ודם אין איזונים.
וכאן המהפכה האמיתית שנחוצה, אם יש אומץ פוליטי לממשלת נתניהו, התיקון צריך להיות רחב יותר. הוא צריך להיות בכתיבת חוקה למדינה עם ביטוי לאופייה של ישראל כמדינת לאום דמוקרטית. לא יסכימו עכשיו על חוקה? השמאל, הימין, החרדים? גם על פסקת ההתגברות לא מסכימים וכך על חוק הלאום שנתניהו מבטיח שיעביר כבר כמה שנים. זו המורשת שנתניהו יכול להשאיר, אחרת יישארו הספינים על איזונים ובלמים, לאומנות ערבית וויכוחים על דת ומדינה גם לחגיגות 2048.
