כבר עשרים שנה אני חיה עם אותו בן זוג. מבחינה מינית מדובר בחוויה פושרת ומבחינות אחרות חוויה מגוננת מפני העולם שבחוץ. יש לי בן זוג עדין ומתחשב עם ליבידו בריא, אבל אני מעדיפה כמה שפחות.
גדלתי בקיבוץ עם לינה משותפת. מבחינה מינית, בניגוד למה שאנשים חושבים, זה היה מקום מגונן. היינו כמו אחים. כמו משפחה. וכמעט לא יעלה על הדעת שתהיה מיניות. בבית היו מסרים כפולים. אבא היה מאוד מיני והתייחס להתפתחות שלי ודיבר על זה שאני הופכת להיות אישה סקסית הרבה לפני שהייתי מוכנה לזה. אמא הייתה סגורה ומסוגרת. הגוף נחווה אצלה כלכלוך ומעמסה ומחזור היה דבר מחורבן. זאת הייתה השפה. אני מעולם לא הרגשתי ככה.
בכיתה ט' עברנו לנעורים והתחילו מסיבות עם אלכוהול והיו גם זוגות ומין. למעשה מכיתה י' כבר הייתה לי דירה משלי שהתנהלה בצורה אוטונומית וקיבלנו תקציב. להורים לא הייתה שום דרך לפקח. הם היו מנוטרלים. קיבלתי מחזור בגיל 15 ונראיתי צעירה מכולן בכמה שנים. אבל מרגע שהתחלתי להתפתח רציתי כבר לחוות את הדבר הזה שכולם מדברים עליו. נמשכתי לכל אלה שנחשבו ה"שרמוטות" השכבתיות. אלה שיצא להן שם של "נותנת". רציתי להיות כזאת. רציתי לחוות את החוויה המינית עם הרבה בנים ולהרגיש גדולה דרך זה. משהו בעמדה הזאת קסם לי.
ואז התחילו שנתיים של מעין מרתון. בשפה גברית זה נקרא, "לסמן גולגולות על השרשרת". למזלי, מעולם לא הרגשתי שמישהו ניצל אותי. להפך. הרגשתי כמי שמנצלת את כולם. אני זו שדיברה במושגים של "להשתמש ולזרוק" אבל אף פעם לא נהניתי. זייפתי אורגזמות כל הזמן. ככה חשבתי שמין אמור להישמע ולהיראות. וכאב לי. חייתי את הסרטים של גיל ההתבגרות והנעורים, אבל בדיעבד לא היה שם שום דבר. גם כשכבר הייתה לי מערכת יחסים, המין בה היה מזויף ובלי שום הנאה, כשאני בתפקיד המרַצה. כלומר מרצה את הפנטזיה הגברית שהייתה לי בראש. הגעתי למצבים שבהם הייתי שותה מלא כדי שאוכל להשתחרר ולרקוד ולהיות סקסית. רציתי להיות חסרת עכבות, זאת שלא אכפת לה. חשבתי אז שזה מדליק וקוּלי, עד שהתחלתי להרגיש שאני מתבּזה. התביישתי להוציא את האף מהחדר.
אחרי הצבא עזבתי את הקיבוץ ואז לא היה לי גבר במשך שנה וחצי. תמיד הרגשתי פער בין איך שנראיתי כלפי חוץ (יפה וסקסית ונשית) לבין איך שהרגשתי בתוכי. שיחקתי אותה מינית בהתחלה, גם עם בן הזוג שלי, אבל מהר מאוד הפסיק להיות לי חשק ולו המשיך. אז אני נותנת לו מדי פעם. עד היום זה ככה. עשיתי המון עבודת חקירה פנימית על העניין הזה והלכתי לסדנאות, אבל בתוך הזוגיות אני מרגישה שאין לזה פתרון. יש פער גדול בין הרצונות שלנו ואני מוצאת את עצמי שוכבת איתו לפעמים בשביל שלום בית, למרות שבשבילי כמעט תמיד זו חוויה קצת מנצלת. אני אוהבת שהוא מחבק אותי ומלטף אותי, אבל כשאני מרגישה שעומד לו אני מיד מאבדת את החשק ורוצה שייגמר. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני וטוב לנו יחד, אבל אף פעם לא הבנתי את החיבור בין משפחה לבין מין. מין הוא מקום חייתי, לא צפוי, מרגש ומסעיר. משפחה היא המקום הבטוח, הידוע והמחבק. ושם, בתפיסה שלי, אין מקום למין. אני בכלל לא מבינה איך שני הדברים יכולים להתקיים יחד. תמיד מדהים אותי שבן הזוג שלי ממשיך להתרגש ממני. כשאני שומעת ממעט חברות שלי, שבן הזוג שלהן עוד עושה להן את זה, אני מקנאה. לעיתים נדירות אני מאוננת במחיצתו. חיי המין שלי עם עצמי דווקא הולכים ומשתפרים עם השנים. יש לי אורגזמות נהדרות עם עצמי. זה משהו פיזי לגמרי. בזמן האוננות אני מתרכזת בגוף ולא צריכה לידי אף אחד. גם לא פנטזיות. לפעמים כשאנחנו יוצאים רק שנינו לחופשה ואני משוחררת מזמנים ומהחשש שמא מישהו ייכנס, אני מערפלת את עצמי ומצליחה קצת להתמסר ולחוות שחרור. אבל לא במובן העמוק שאני חושבת שאפשר.
הייתי רוצה להצליח לדבר על מיניות עם הבת שלי. בינתיים זה לא מאוד מצליח לי. העולם בחוץ הוא כאילו מתירני, אבל בעומק עוד יש שתיקה. הרבה נושאים לא מדוברים. אני מרגישה שיש ידע קדום ונעלם של העולם הנשי ואין לי קצה חוט לאחוז בו. יידרשו דורות של ריפוי כדי למצוא אותו. כדי שלא ימשיך המצב שבו כל אישה מפלסת את הדרך שלה לבדה בחושך. הפצע שאני סוחבת הוא פצע עתיק של המין הנשי. לפעמים אני פוחדת שאמות מבלי שארגיש חדוות מין אמיתית מהי.
אם את מעוניינת לקחת חלק במדור, כתבי לי לכאן:
