מבין שלל הפרטים המרהיבים בפרשת הקינוח בנעל, הפאנץ' נמצא בתגובתו של השף שגב משה לפרסום אתמול ב"ידיעות אחרונות". "שף שגב משה הוא יצירתי במיוחד ונחשב לאמן מוביל בתחומו המייצר חוויות קולינריות יוצאות דופן", נמסר מטעמו של משה. לשיטתו, היה זה "קינוח ייחודי בשפה הקולינרית־אמנותית המזוהה עם השף בארץ ובחו"ל". נו, לפחות עכשיו אנחנו יודעים איך אומרים בשגבית מדוברת "נעל עם שוקולד ואצות ים".
אולם האירוע המביך, כמו גם התגובה הקורעת של משה, הם רק אלגוריה לתופעה שיצאה משליטה. משה תופס את עצמו כ"אמן מוביל בתחומו" – תבלין הצניעות כנראה אזל מהמדפים – ואת הקינוח שלו כ"שפה קולינרית־אמנותית", כיוון שהוא תוצר של תרבות שאיבדה את כל הפרופורציות ביחס למזון.
כי אם סטייק משובח משתווה בחשיבותו ללחן של מתי כספי ואייל שני הוא ברנר (הסופר) עם ברנר (המבער), אזי אין מה להלין על הגרוטסקיות המגוחכת של השף החביב על ראש הממשלה ורעייתו. בסופו של דבר, הוא אינו שונה מעמיתיו בארץ וגם בעולם: כולם משחקים אותה רוקסטארים ומשוררים, כי לבשל טעים ומקורי תוך הפגנת כבוד לתרבות ולהיסטוריה, זה כבר לא מספיק. הציפייה החברתית, מארוחת צהריים במיקרו ועד סעודה רשמית עם מנהיג מעצמה, היא שהאוכל יגשים ייעוד גדול ומשמעותי יותר. לכן כל חטאו של משה הוא תרגום נובורישי וחסר מודעות של הנורמות החדשות.
בהקשר הזה, קשה לדמיין תזמון מדויק יותר לשידור גמר העונה השנייה של "בייקאוף". תוכנית הריאליטי של קשת כביכול חוגגת את תחום האפייה, אבל בעצם מדגימה איך לוקחים ענף גסטרונומי אהוב ומלא בפוטנציאל ועולים עליו עם די-9 של חוסר סטייל ותשעים טון סוכר. הפורמט, שבגרסאות בינלאומיות נהנה מאסתטיקה מרשימה וגישה חיננית ואלגנטית, הפך בישראל לעוגה בטעם משפחת טורטל מ"ארץ נהדרת".
למעשה, "בייקאוף" מנקזת לתוכה את כל מה שהתקלקל ברומן של הישראליוּת עם אוכל – כולל ההשתלטות הפראית של הז'אנר על הפריים טיים. עוד יותר מאחיותיה, "בייקאוף" עמוסה בחומרים מלאכותיים ומחניקים, אותם היא דוחפת לצופיה ואפילו לא טורחת להציע כוס מים. המטרה האמיתית שלה היא לא לגולל סיפור טלוויזיוני באמצעות קולקציה של מתוקים מפתים, אלא לרצות את המפרסמים ולהצטלם מדהים באינסטגרם.
במילים אחרות, "בייקאוף" מתחזה לתוכנית המסתכלת על קינוחים כ"אמנות", כשבפועל היא מגישה אותם בתוך נעל. ואם ככה, די ברור מי צריך להצטרף לצוות השופטים בעונה הבאה. רמז: הוא "אמן מוביל בתחומו".
ל"צליל מכוון" של כאן 11 היה את כל הפוטנציאל להפוך לדוקו מוזיקלי כיפי ומחכים. אלא ששני הפרקים הראשונים בסדרה, אותה מוביל קובי אוז, הם אוסף של אנקדוטות ורעיונות קטועים, שאינם מתגבשים לכדי משנה סדורה או אפילו רצף היסטורי. העיסוק שלה בנושאים מורכבים ומעניינים כמו הומור ואמונה לא מתעלה על מה שכבר נכתב ונאמר, בין השאר בשל עריכה חסרת מיקוד ובחירת מרואיינים שנראית יותר אקראית מאשר רלוונטית. לכשעצמו, צליל מכוון הוא לאו דווקא ערובה למוזיקה מצוינת. בסדרה כמו זו, קשה שלא לשמוע את הצרימה.
