שיח מרתק, שלא נשמע מסוגו, מתפשט בעולם הערבי בעקבות ההתנגשות בין איראן לישראל. זה לא שהפכנו למלאכי השרת בעיני הצד השני. ישראל נשארת האויב שאין לקיים איתו שיתופי פעולה גלויים. הכותבים בכלי התקשורת וברשתות החברתיות טורחים להזכיר שישראל לא רוצה שלום עם הפלסטינים, ושאין לה עניין אמיתי לחרוג מהסטטוס של מדינת כיבוש. אבל הצלילים השתנו בבת־אחת, וסנגוריה החדשים של ישראל לא מהססים לחשוף פנים ושמות.
יד על הלב: מתי נחשפנו בפעם האחרונה לגילויים של שמחה לאיד כמו זו שנחשפת עכשיו, נגד משמרות המהפכה והידיים הארוכות של איראן שבוחשות בחמש מדינות? בלבנון, למשל, מתעקשים לשרטט התנתקות מחושבת של חיזבאללה, לא להיגרר להרפתאות מסוכנות, ולא לגרור את המדינה לתגובה ישראלית פורצת גבולות, כמו שקרה בסוריה.
במבט מהצד זה נתפס כתמהיל של פחדים ואינטרסים בצבעי שחור־לבן. למשל, מוחמד ג'אבר מלבנון מציג בפייסבוק כאילו־דיאלוג המתנהל באחד מרחובות ביירות. שאלה: אתה שונא את ישראל? תשובה: בוודאי. שאלה: אתה תומך בחיזבאללה? תשובה: חס וחלילה. שאלה: אתה תומך בבחישה של איראן בסוריה, בלבנון, בתימן, בעיראק, ובנסיכויות המפרץ? תשובה: איראן היא מוקד הסכנה הגדולה, וטוב שהנשיא טראמפ ביטל את הסכמי הגרעין ומסית את הצעירים להפגין נגד המשטר בטהרן. שאלה: איראן שולחת כספים לחמאס, למימון טרור, והצעירים שמפגינים ליד הגדר נהרגים בידי האויב הציוני. תשובה: אני בהחלט מבין את הישראלים, שמתנהלים לפי העיקרון ש"מי שזומם להורגך, השכם להורגו".
זה נמשך בסוף השבוע במאמרו האמיץ של תורכי אל־חמיד הסעודי, שקובע כי "אנחנו שונאים את ישראל, כי כך חינכו אותנו. ישראל מדינה מעצבנת, אבל אני בהחלט מסוגל להבין את מניעי ההתנהלות שלה מול איראן: מה בדיוק מצפים שתעשה כשהיא נתקלת בנחש הצפע האיראני?"
והשיא, במאמרו של בכיר פרשני העולם הערבי, עבד א־רחמן א־ראשד, המנכ"ל לשעבר של ערוץ "אל־ערבייה", שמפרסם טור פרשנות יומי בעיתון הסעודי "א־שארק אל־אווסט" רב־התפוצה. הוא מתחיל בפנייה ישירה למיליוני קוראיו: "טלטלו את הראש ותתקדמו לעידן החדש: אם נסכים שאנחנו חיים באזור משוגע ואלים, אני מציע שכל אחד יעצור לרגע ויחליט בינו לבין עצמו: בעד מי אני, איראן או ישראל? אם תשאל אישה מלבנון או מסוריה שאחד מבניה נהרג באש משמרות המהפכה, אני בטוח שהיא מקללת את איראן ומתפללת לניצחונה של ישראל".
"ישראל", הוא ממשיך בלהט, "ספגה מטח טילים, ושמעה את האיראנים מנסים להאשים את הצבא הסורי. אבל כל מה שמתרחש עכשיו בסוריה שקוף לעיניים הישראליות. מפקד כוח אל־קודס האיראני, קאסם סולימאני, לא יצליח להסתתר מאחורי הצבא הסורי החלש וחסר ההשפעה, וישראל לא צריכה ועדות חקירה. כולנו עוקבים אחרי זרועות התמנון המסוכנות של האיראנים. אם לא יבלמו אותם בכוח, כמו שישראל עושה, הם ימשיכו להתפשט ולתפוס לעצמם מאחזים במזרח התיכון".
המאמר הבוטה, שהבאתי רק קטעים מתוכו, אומץ בעשרה כלי תקשורת מובילים בעולם הערבי, והרשת מוצפת בתגובות. לא מצאתי אפילו אחד שתקף את כותב הטור או מצא לנכון לסנגר על המשטר בטהרן. מפליא לגלות שדווקא שתי המדינות שגובלות בישראל וחתמו איתה על הסכמי שלום, מתעקשות לא לנקוט עמדה - והתקשורת הנשלטת נאלצת להיגרר אחרי המשטר. במצרים ובירדן רוצים לעבור בשלום את אירועי השבוע הזה לאורך הגבול בעזה, בערי הגדה ובסביבת השגרירות האמריקאית החדשה בירושלים. את החשבון שלהם מול מאמצי החדירה של איראן הם שומרים להזדמנות אחרת.
לסיום, הערה אישית: בידיעה שמאמר זה, כמו קודמיו, יתורגם ויתפרסם בעיתוני העולם הערבי, אנצל את ההזדמנות לאחל לקוראיי המוסלמים “רמדאן כרים וו־מובארק”.
