ביום שישי בבוקר צילצל הטלפון בביתה של לנה בן־יהודה ברחובות, והיא לא ידעה אם היא רוצה לענות או לא. כמה שעות קודם החלו לזרום דיווחים ממרומי ההימלאיה, ולפיהם בעלה, מטפס ההרים נדב בן־יהודה, נהרג על הקנצ'נג'ונגה, ההר השלישי בגובהו בעולם. כעת, כשלנה החליקה באצבעה על מסך הטלפון והצמידה את אוזנה לרמקול, היא לא ידעה אם מהעבר השני ממתינות לה בשורות טובות או רעות. "זה אני", היו המילים ששמעה, והקול — גם אם מעט רועד וחלש — היה מוכר לה. זה היה קולו של נדב.
"עד השלב הזה לא ידעתי למה להאמין", אומרת לנה, בשיחה המתקיימת עימה אתמול מבית החולים בקטמנדו, בירת נפאל, שם מאושפז נדב בעוד הרופאים מנסים להציל את רגלו הימנית, שנפגעה מכוויות קור חמורות. "במהלך אותו לילה רצו הודעות ברשת הקשר של המטפסים שנדב מת. רק ברגע הזה, שבו שמעתי את קולו לראשונה, הבנתי שהוא עדיין בחיים. לא ידעתי מה להגיד לו מרוב שזה הציף אותי. התחלתי לצעוק: 'אתה בסדר? אתה יכול לרדת למטה?'. אני כבר לא זוכרת מה עוד אמרתי, כל הימים האחרונים מתערבבים לי בראש".
השיחה הדרמטית עם נדב, שהתקיימה באמצעות טלפון לווייני מגובה של יותר מ־7,000 מטר מעל פני הים, התנתקה כעבור עשרים שניות קצרות. "אבל זה היה מספיק", אומרת לנה, "ידעתי שהוא יהיה בסדר". כמה שעות אחר כך יזנק בעלה, בכוחותיו האחרונים, למסוק החילוץ שריחף בין שמיים וארץ באוויר הדליל של הקנצ'נג'ונגה. "קיבלתי עדכון שהוא בדרך לבית החולים, ושלוש שעות אחרי זה כבר עליתי עם אמא שלו, דורית, על מטוס לקטמנדו", מספרת לנה. "עכשיו אנחנו כאן, ליד המיטה שלו".
נדב ימשיך לטפס?
"אין ספק", היא אומרת וצוחקת צחוק משוחרר ונדיר בימים האחרונים. "מי שחושב אחרת לא מכיר את נדב. מצפה לנו תהליך שיקום ארוך, אבל זה ברור מאליו שכן — הוא ימשיך".
לנה כנראה צודקת. מי שחושב שנדב בן־יהודה יפסיק לטפס רק בגלל שכמעט נהרג — שוב — על אחד ההרים הגבוהים בעולם, לא מכיר אותו. "אלה חיים שמלאים בהרבה מאוד סבל, אבל גם באהבה מאוד גדולה", אמר לי רק לפני חצי שנה, בראיון נרחב שפירסמנו איתו כאן, במוסף "24 שעות". "אומרים שמטפסי הרים הם האנשים עם בעיות הזיכרון הכי גדולות בעולם, כי כשאתה נמצא שם למעלה אתה מקלל הרבה מאוד ורק רוצה לחזור. אבל אז, כשאתה מגיע הביתה, כמעט מיידית אתה מתגעגע חזרה להר. הנה, אני כבר מתגעגע".
הראיון ההוא נערך רק שבועיים לאחר שנדב חזר מעוד פרויקט טיפוס נועז, הפעם לפסגת המנאסלו, ההר השמיני בגובהו בעולם, אליו העפיל ללא שימוש בחמצן ובזמן שיא של 14 ימים בלבד. והוא כבר התגעגע. ההישג במנאסלו הצטרף לרשימה מכובדת של פסגות שכבש במהלך הקריירה: הוא הפך לתייר קבוע ב"אזור המוות" של מעל 8,000 מטר, הצליח להעפיל למרומי האנאפורנה שנחשב להר המסוכן ביותר בעולם, והתבסס כמטפס ההרים הבכיר בישראל.
לא פעם גם נקלע לצרות, המפורסמת שבהן ב־2012, אז היה בדרכו לראש האוורסט כאשר נתקל במטייל טורקי שאיבד את הכרתו בגובה 8,550 מטר, כ־400 מטר מתחת לפסגה. נדב לא חשב פעמיים לפני שהציל את חייו, במה שהפך לאחד החילוצים הגבוהים והמורכבים בהיסטוריה. במהלכו נאלץ להסיר את אחת הכפפות, ומערכת החמצן שלו נשברה והפסיקה לפעול. גם אז מצא עצמו בבית החולים בקטמנדו, כשהוא סובל מפציעות קור קשות.
זמן קצר אחר כך הכיר את לנה, שנסחפה בלהט הטיפוס שלו. את ידה ביקש על פסגת הקילימנג'רו, ההר הגבוה באפריקה, והיום היא משמשת כראש החמ"ל האלפיני שלו. ככזו הייתה הראשונה לקבל את ההודעה שהוא "נהרג".
בראיון עימו התגלה נדב כהכל פרט להרפתקן חסר אחריות. מולי ישב אדם אנליטי ומחושב, אתלט מקצועי שמתכנן את הפרויקטים שלו עד לפרט האחרון. "ההר", אמר לי אז, "הוא מקום מסוכן. הוא יכול לעכל אותך ברגע. אם אתה לא מגיע אליו מוכן, אתה בבעיה". בסיום השיחה שאלתי אותו מה היעד הבא, איזו פסגה הוא מתכנן לכבוש עכשיו. "יש כמה אפשרויות", הייתה תשובתו.
האופציה שנבחרה, כך התגלה השבוע, היה הקנצ'נג'ונגה. ההר האדיר ברכס ההימלאיה, שנמצא במדינת הסיקים שבהודו, מתנשא לגובה של 8,586 מטר והוא השלישי בגובהו בעולם, שני רק לאוורסט ול־K2. גם לפסגתו שאף להגיע ללא שימוש בחמצן, ואת המסע לפסגה תיכנן במשך חודשים. הוא לא תיאר לעצמו שזו תהפוך להרפתקה המסוכנת ביותר בחייו: במשך שעות ארוכות מצא עצמו נדב לכוד מטרים בודדים מתחת לפסגת ההר, כשהוא פצוע וללא יכולת לזוז. לבד, בטמפרטורות שהגיעו עד למינוס 65 מעלות, הוא נותר ללא מזון, מים או חמצן, ונשאר חי כדי לספר על זה. "זה סיפור הישרדות לא ייאמן", אומרת לנה השבוע, "אני באמת לא יודעת איך הוא נשאר בחיים".
נדב הגיע למחנה הבסיס של הקנצ'נג'ונגה כבר לפני כ־50 יום. השלב הראשון בכל טיפוס הוא התאקלמות ארוכה באוויר הדליל, במיוחד כשמדובר בטיפוס ללא חמצן. לפני כמה ימים החל להעפיל לפסגת ההר כשהוא מלווה בצוות מטפסים בינלאומי. "זה אחד ההרים הקשים לטיפוס מבחינה טכנית", מסבירה לנה. "אם באוורסט תפגוש בדרך לפסגה מאות מטפסים, חלקם הגדול חובבנים, לקנצ'נג'ונגה מגיעים רק מטפסים מקצועיים, מהדרגה הראשונה. זה המזל הגדול, כי במקומות הקשוחים האלה הם האנשים היחידים שיכולים לעזור לך אם קורה משהו רע". ומשהו רע אכן קרה. "הכל התחרבש שם", מנסחת זאת לנה.
הסיפור החל להשתבש ביום שלישי בלילה (שעון מקומי), כשהצוות של נדב יצא מהמחנה הרביעי והגבוה ביותר, שנמצא בגובה של 7,300 מטר, אל הפסגה. ההגעה לפסגה תוכננה להתבצע בשעות הבוקר, אלא שמזג אוויר בעייתי תפס את המטפסים בהפתעה וההליכה התארכה עוד ועוד. בשלב מסוים החלו להיכנס לחשיכה המסוכנת. "לנדב ולי יש קודים בזמן שהוא על ההר", מספרת לנה. "כשלא שמעתי ממנו אחרי כמה שעות הבנתי מיד שקרה משהו, אבל הסקתי שהוא מתעכב כי היה לילה נוראי וכולם התעכבו. חשבתי גם שאולי הבטרייה בטלפון הלווייני קפאה או נגמרה, זה יכול לקרות".
אלא שההודעה המרגיעה מנדב בוששה להגיע. לאחר מכן יתברר שהוא הגיע עד לכ־140 מ' מתחת לפסגה לפני שהחליט להסתובב ולשוב על עקבותיו. בשלב זה, כנראה כתוצאה משילוב בין מזג האוויר הקיצוני לשעות הרבות ללא חמצן, מעד ונפצע. נדב, שפרק את הכתף ונפגע בגבו, נותר על ההר ללא יכולת לזוז, בגובה של כ־8,200 מטר. שאר המטפסים, שלא הבחינו בו, המשיכו לרדת חזרה אל המחנה. רק ב־2:30 בלילה, כשכל המטפסים הצליחו לחזור למחנה, התברר שנדב נשאר מאחור.
"באותו לילה התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר", מספרת לנה. "לא ישנתי, התחלתי להזיע והיו לי צמרמורות. לא הייתי רגועה והמשכתי להציק למטפסים האחרים כדי להבין מה קורה עם נדב, ובמשך הרבה זמן לא ענו לי. ואז כתבו לי שלנדב יש בעיה".
בגלל התנאים הקשים, ולאור העובדה שבמשך שעות לא נוצר קשר עם נדב ואיש לא ראה אותו, הגיעו חבריו למסקנה שהוא נהרג. אפילו הם, כולם מטפסים מנוסים, לא האמינו שבן אנוש יוכל לשרוד על ההר לבד. ביום חמישי לפנות בוקר נפוצה לבסוף ברשת הקשר הידיעה שנדב נהרג. "הצוותים דיווחו שנדב לא בין החיים, ולא פעם אחת", אומרת לנה. "אני לא ידעתי למה להאמין, אבל היה ברור לי שהוא נמצא למעלה, לבד".
נדב היה יכול לסיים את חייו שם, על ההר. רק הודות לתושייה הרבה שלו ולמטפסת שהחליטה לצאת מהאוהל למרות תנאי מזג האוויר הקשים, ניצל. "כל המטפסים במחנה 4 היו תשושים", מספרת לנה. "הם היו אחרי 40 שעות של מאמץ, בתנאי מזג אוויר קשים. אחת מהן סיפרה לי שזה מזל שמישהו מהם בכלל שרד".
אבל מטפסת אחרת החליטה, משום מה, לצאת מהאוהל בשעות דמדומי הבוקר של יום חמישי, ובמעלה ההר הבחינה בנקודת אור קטנה. היא הניחה שמדובר בפנס של נדב, שנשאר דולק בעוד הוא עצמו קפא למוות. אלא שאז, לפתע, הפנס החל לזוז. היה זה נדב, שלמרות הפציעה הקשה ניסה לחזור בכוחות עצמו למחנה. הוא הצליח להתרומם וללכת מספר צעדים בודדים, לפני שקרס שוב.
במחנה 4 הבינו שנדב שרד את הלילה, והחלו לארגן משלחת חילוץ. על פי קוד ההתנהגות בהימלאיה, מטפסים אינם מחויבים לחלץ אדם שהסתבך, כדי לא לגרום לעוד מוות מיותר. אבל במקרה הזה הבינו המטפסים הוותיקים שביכולתם להציל את חייו של נדב, חברם. הם חרקו שיניים, רכסו את הציוד והחלו לטפס אליו. "זה נס שהם ראו אותו, ושהם החליטו להציל אותו", אומרת לנה. "עברו כל כך הרבה שעות ולהאמין שהוא נשאר בחיים, זה לא מובן מאליו".
בעוד חבורת המטפסים עושה את דרכה לעברו של נדב, הגיעה הידיעה על כך שהוא שרד אל חברת הביטוח הפניקס, שהחלה לארגן מבצע חילוץ. אחד הטלפונים הראשונים שביצעו אנשי הביטוח היה לחיליק מגנוס, המנהל המקצועי של חברת "מגנוס איתור וחילוץ".
"קיבלנו התרעה שהוא הסתבך בגובה 8,200 מטר ושהצוות שהיה איתו מנסה להוריד אותו למטה", מספר מגנוס. "הבנו שהוא שהה בחוץ הרבה מאוד שעות, בקור וללא חמצן, וחששנו למצבו. התקשרנו למטפסים וסיכמנו איתם שהם יסייעו לו לרדת כמה שיותר למטה, ובמקביל נפעל להביא מסוק שיחלץ אותו".
לדברי מגנוס הפציעה של נדב התרחשה לאחר שמזג האוויר השפיע לרעה על קצב ההתקדמות של המטפסים. "הוא עלה למעלה בלי חמצן, ומשך העלייה היה ארוך בהרבה ממה שתיכננו. כנראה היו שיבושים כמו מזג האוויר ועומק השלג שהקשו על התנועה. אחרי שהוא נקלע לחשיכה, נדב נפל כשהלך באזור תלול ונשמט למטה. רק בזכות פנס הראש שלו, שנראה למרחוק, שאר המטפסים ראו אותו וידעו איפה הוא".
גם לאחר שהמטפסים חברו לנדב, מבצע החילוץ היה רחוק מסיום. האתגר כעת היה להוריד אותו — למרות הפציעות והעובדה שבילה שעות ארוכות בקור מקפיא ובאזור דליל מאוד בחמצן — חזרה למטה. את המסוק שהוזעק למקום הטיס אחד הטייסים המנוסים בתחום החילוץ בהימלאיה, מכר קרוב של נדב. אלא שתנאי מזג האוויר הקשו עליו להגיע עד למחנה 4, אליו הגיע בינתיים נדב הפצוע והתשוש. "קידמנו את המסוק לנקודה קרובה, כדי שאם יהיה פתח במזג האוויר הוא יוכל לנצל אותו", מספר מגנוס. "בינתיים הוחלט גם לשלוח צוות חילוץ מלמטה, שיעלה לכיוון נדב עם חמצן ויסייע להוריד אותו".
במהלך כל היום צעדו שני הצוותים — האחד במעלה ההר והשני במורד — עד שנפגשו בערב במחנה 3, בגובה 6,900 מטר. אלא שגם נקודה זו הייתה גבוהה מדי עבור מסוק החילוץ. "הצוותים המשיכו לרדת ביחד במהלך הלילה", אומר מגנוס. "זה היה לילה קשה מאוד. מתישהו בשלב הזה נדב גם יצר קשר עם לנה ואמר שהוא בחיים".
רק ביום שישי לפנות בוקר, 48 שעות אחרי שיצא לדרך ממחנה 4 לכיוון הפסגה, הגיע נדב לנקודה שאליה יכול היה המסוק להתקרב, אלא שגם אז מזג האוויר הקשה מנע את החילוץ האווירי. רק בשעות הצהריים המוקדמות נוצר חלון קטן, שאיפשר למסוק להמריא לעברו של נדב. עקב התנאים הקשים המסוק לא היה יכול לנחות על הקרקע, אלא ריחף באוויר במקביל לנדב הפצוע. המטפס נאלץ לזנק מההר ישירות אל מגלשי המסוק, שמיהר איתו במורד ההימלאיה. "המסוק נחת במנחת ביניים, ונדב הועבר באמצעותו למטוס קל שלקח אותו לקטמנדו", מספר מגנוס. "הוא הגיע לבית החולים כשהוא סובל מפגיעות קור בכפות הרגליים ובאצבעות הידיים. חבלה בצוואר אותרה בסי־טי. כרגע המטרה שלנו היא להטיס אותו חזרה ארצה ביום רביעי".
גם מגנוס מסכים שנדב ימשיך לטפס בעתיד. "אני מכיר אותו הרבה שנים, הוא יחזור לטפס", הוא פוסק. "טיפוס הרים זו לא מחלה שעוברת". •
