יפעת ארליך
כללי השכונה במזרח התיכון ברורים מאוד. לא מספיק להיות הכי חזק. חשוב גם להראות לכל הבריונים בסביבה את גובה השרירים. מדוע? כי כך הם לא ינסו לבדוק עד כמה אתה חזק. ישראל הפנימה לאחרונה את הכללים הללו, ולמדה להשוויץ בהישגיה הביטחוניים. ראינו זאת כבר במופע הקלסרים של נתניהו שהצית את הדמיון כאשר נחשפנו למעט שבמעט מזרועו הארוכה מאוד והחכמה מאוד של המוסד הישראלי. ידידינו ואויבינו נפעמו כולם מהיכולת המודיעינית הפנטסטית של ישראל.
אתמול נחשפנו למשהו דומה בסגנונו. האלוף עמיקם נורקין מפקד חיל האוויר, חשף כי מטוסי החמקן שישראל רכשה וסייעה לפתח כבר נכנסו לפעילות מבצעית והוכיחו את יכולתם. לראיה, הציג את התמונה של 35־F מקשט את שמי ביירות הבוהקים בכחול קייצי. השכנים שלנו בזירה זקוקים לתמונות מהסוג הזה. הן שווה יותר מאלף מילים. שכנינו, אגב, משתמשים בטכניקות זולות ומגוחכות בהרבה. הם מקללים, מגדפים, מאיימים. מדי פעם הם יורים טילים או עפיפונים, פה ושם מנסים לבדוק את ערנותנו עם מל"טים. ישראל שותקת רוב הזמן. אנחנו מעדיפים להשאיר את מרבית פעילותנו המבצעית בעולם הצללים ואף נוהגים שלא לקחת אחריות על תקיפות שונות.
במקום לאיים ולהתגרות, ישראל משקיעה את מיטב המוחות בפיתוח עליונות טכנולוגית על האויב, ובפיתוח אמצעים מצילי חיים כמו כיפת ברזל. מעת לעת היא בוחרת בכל זאת להתאים עצמה למזרח התיכון, ולהציג לראווה שרירים מפותחים. קוראים לזה לוחמה פסיכולוגית. ושמא יותר מדויק ונכון לקרוא לזה מניעת מלחמה פסיכולוגית. כי ישראל בשום שלב לא ששה אלי קרב. היא לא מתגרה בשכניה־אויביה, אלא מבהירה להם בדרך אלגנטית שאיתה לא כדאי להתעסק. הטענות על כך שפרסום הדברים עלול לפגוע בביטחון המדינה נראות שייכות לעידן ישן. אני סומכת את ידי על קברניטי המדינה, המדינאים והמצביאים, שהם יודעים היטב מה יעיל ביטחונית לפרסם, ומה מוטב להשאיר סמוי מן העין.
אריאלה רינגל־הופמן
לא צריך להיות שמאלן חמוץ עם ישבן מכווץ כדי להרים גבה נוכח דבריו של מפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין. לתהות מה היה דחוף לו — או למי שאישר או המליץ לו — לעדכן אותנו בשורה ארוכה של פרטים מבצעיים הנוגעים לתקיפת המטרות האיראניות בסוריה, ולא רק. להשוויץ, אם לקרוא לילד בשמו, בעובדה המסעירה שישראל היא הראשונה בעולם לעשות שימוש מבצעי ב"אדיר", ואם לא די בכך גם להציג ברוב עם תמונה של החמקן המפואר מעל שמי ביירות. לא פחות ולא יותר. כי מה? כי מרגע זה ואילך נוכל לשקוע בשינה מיטיבה ומפנקת בידיעה שמעל ראשינו מרחף כלי טיס רב יכולות בעוד נגזר על אויבינו להסתובב מצד לצד על משכבם? לחגוג את העובדה שמתוך 32 הרקטות שנורו עלינו — עד לפני כמה ימים זה היה 20 — אף לא אחת פגעה במטרתה? שלא לדבר על 100 טילי נ"מ שנורו לעבר מטוסינו ולא פגעו, כי אין עלינו?
זה יפה ונחמד שאנחנו כל כך טובים עכשיו, מצוינים. רק שבזיכרון הקולקטיבי נצרבו עוד כמה וכמה אירועים אחרים, דרך צוק איתן, לבנון השנייה, לבנון הראשונה וכל מה שהיה ביניהם, כך שיכולתנו האמיתית להירגע מוגבלת למדי. ועוד יותר מכך: יש לנו — שוב, לא רק לשמאלנים מחרבי שמחות ידועים — רתיעה מובנית מהיבריס. מקשקשת ברשת. זה נועד לצורכי הרתעה, הסבירו לנו, אבל זה סוג של מסר שניסיון העבר מקשה עלינו לקנות אותו. כבר למדנו שזו אופוריה לרגע. שום דבר שבאמת מבטיח 40 שנות שקט ושלווה.
בקיצור, כל העניין חשוד כעוד התפארות מיותרת בעוצם ידינו. התפארות שהיא תמיד מיותרת, מזיקה, שמשאירה טעם רע בפה. ויכול להיות שבדרכו המנומסת העמיד שר האנרגיה וחבר הקבינט יובל שטייניץ — שאינו ידוע כתבוסתן ומעקם אף סדרתי — את הדברים על דיוקם. בראיון ל־ynet אמר שאינו רואה בפרסום סיבה לחגיגה. לא סיבה ולא חגיגה. סתם דברת.
