היא כל כך יפה עם החולצה החדשה שלה שבא לי לחבק אותה. זאת מין התפעלות טיפה מכאיבה, כי אני עוד זוכרת איך נתתי לה יד כשהיא הייתה בת ארבע והלכנו ללקק גלידה מול העבודה של אמא שלה שהייתה עסוקה וביקשה ממני טובה. והנה היא מולי, בת 22, עם תלתלים ורגליים ארוכות וחולצת בטן חדשה ושחורה. "את נראית מדהים. איך אני שמחה שקניתי לך אותה", אני אומרת, ולא מספרת לה שאני כל כך מתגעגעת ללבוש חולצה כזאת בעצמי וכבר לא יכולה.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
פעם, לפני לא כל כך הרבה שנים, הייתי מלכת חולצות הבטן הבלתי מעורערת, היה לי אוסף של 20 ומשהו חולצות כאלו בגוונים שונים, והייתי לובשת אותן לכל מקום, אפילו למקומות שבהם לא נהוג להראות את הפופיק, כמו למשל לאירוע בכותל שנגמר בתקרית קולנית ליד הבוטקה של השומר. היום אני כבר לא לובשת חולצות בטן, יש לי ילדה בת 12 שתתפדח קשות אם אעז לאמץ את סגנון הלבוש שנהוג אצל החברות שלה לכיתה. אבל זה לא אומר שאני לא מתגעגעת לזה לפעמים.
אז קניתי אותה לנועה, הבת של חברה שלי שהיא טיפה גם הבת המאומצת שלי, כי אני כבר לא יכולה. "היא כל כך מחמיאה לך, נועה, בחיי", אני אומרת, "הגזרה הזאת בול בשבילך". ולרגע אחד היא מחייכת ואני רואה בחורה צעירה שאי־אפשר לא להתאהב בה, בחולצת בטן שאיכשהו נראית עליה שונה ממה שהיא נראתה עליי. יותר קלאסה, יותר נינוח, הבת של השכנים אחרי אימון בלט.
אבל זה רק לרגע, כי תוך שנייה הפנים שלה מתעוותות, מתכערות, ומשהו חום וכועס מתרוצץ עליהן. "איכס", היא אומרת, "הכתפיים שלי, הן כל כך רחבות, והבטן שלי, יש את זה ביותר כרס, למה הייתי צריכה לקבל את הגנים הדפוקים של המשפחה של אבא, למה הגרלתי כזה גוף נורא". היא מורידה את החולצה המסכנה, פושטת מעליה, מגלגלת לכדור, ומשאירה אותה על רצפת האמבטיה. היא יוצאת בחזייה וחוזרת ללבוש את הטי־שירט הגדולה והמהוהה שלבשה קודם.
"אבל למה?" אני יודעת שאני נכנסת לשטח עוין אבל לא מצליחה להשתלט על עצמי, "היית כל כך יפה איתה, בבקשה, מאמי, תני לה צ'אנס". "אני שונאת אותה", היא אומרת, ואני רואה בעיניה איך לא רק את החולצה היא שונאת, אלא גם אותי. כל כך רציתי לשמח אותה, להזכיר לה שהיא בת 22 וצעירה ויפה, ולמה לא לחגוג את הנשיות שלה. במקום זה יצא שהבאתי לה תזכורת קצרה מדי מלייקרה לכמה הגוף שלה שמן ודוחה וראוי שיכסו אותו.
"עזבי, אני אצא כבר ככה", היא מסננת, שולחת יד עצבנית לתוך התלתלים הבלונדיניים שלה. לפני שנייה היא עוד הייתה כל כך יפה, בחורה צעירה ובטוחה בעצמה בדרכה לקרוע את העיר. ועכשיו זה, חולצת טי־שירט ישנה של אבא, שיער לא מסורק, עצב בעיניים, היא כל כך רוצה להתאהב, למצוא חבר, אבל איזה סיכוי יש לה ככה. לא בגלל שחייבים להתגנדר כדי למצוא אהבה, בגלל שמי יראה אותה כשהיא עצמה כל כך לא רוצה שיראו אותה? כשהיא מעלימה את עצמה כמו קוסם מרושע מתחת לעיניים כבויות והליכה שמוטה כזאת, מוותרת, "אני, אל תתייחסו אליי, אני אף אחד".
הבזבוז הזה, הוא משגע אותי. זה כמו העלאת קורבנות לעולה, כל שנה אלפי נשים ובחורות מדהימות מוקרבות לטמטום הזה ששמו "אני לא מספיק מושלמת". במקום לצאת ולבלות, הן מתחבאות בבית וחושבות על פרטים מטופשים כמו למה הברכיים שלי לא עדינות כמו של מייגן מרקל ולמה הטוסיק שלי שטוח ולא עולה למעלה, ולמה המרפקים שלי כל כך גבריים. כי על זה נועה מבזבזת את העלומים שלה. על אלפי פרטים שהיא אוספת מהאינסטגרם כאילו שהם עובדות מוצקות. הבטן של אנה זק, השיער של ביונסה, הריסים הארורים של קורין גדעון.
ולא שאני לא שנאתי את עצמי, אני עדיין שונאת את עצמי עד היום, ועושה את זה בהתלהבות ובהתמסרות של קדושה מעונה קתולית. פשוט כשאני מסתכלת על נועה, אני מבינה שיחסית אליהן אני טירונית. כי הרזולוציות בתקופתי היו שונות, השווית את עצמך בעיקר לחברות שלך, לבחורות שעמדו לידך בפאב, פה ושם לסופר מודלס שראית באמ־טי־וי בקליפ של ג'ורג' מייקל.
הבנות של היום מקבלות כל רבע שנייה תמונה חדשה לפיד האינסטגרם, של בחורה אחרת במכנסיים קצרצרים, בביקיני, בחולצת קולר חושפת בטן. את הולכת עם ההרעשה המנטלית הזאת לכל מקום, אצלך בכיס, עוד כמה דקות היא תהיה מול העיניים של נועה כשתיסע באוטובוס לבית הקפה שבו היא פוגשת את החברות שלה. איזה צ'אנס יש לה להרפות מעצמה? איזה סיכוי יש לה לשכוח מהפרטים הקטנים והלא חשובים של הגוף שלה ולחגוג את כל כולה, את המכלול היפהפה שהוא היא: שכל, נשמה, גוף צעיר וחי, סקס אפיל, כמו שאני עשיתי בגילה?
"אני מצטערת", היא אומרת עכשיו, "באמת ששמחתי בהתחלה, אבל אז ראיתי איך אני נראית, ואני פשוט לא יכולה ללבוש את זה עדיין". "מה זאת אומרת עדיין?" אני שואלת, למרות שאני יודעת מה התשובה. אני אלבש את החולצה אחרי שאני אוריד שלושה קילו. אני אתיר לעצמי להראות את הבטן רק אחרי שאני אנסה דיאטת פליאו, אוותר על סוכר לבן או אירשם למכון הכושר ואשרוף את השניצלים המדומיינים בצדדים. וזה כבר מדאיג אותי, כי אני יודעת שהעדיין הזה לא יגיע אף פעם.
נועה כבר לא תיסע ליוון הקיץ עם חברות ותצטלם בביקיני שלה, נועה לא תעז לפנות לבחור במסעדה שבה היא עובדת שיש לו עיניים חומות כלביות ושמוצא חן בעיניה, כי עוד לא הגיע הזמן. כי עוד לא תמה העבודה האינסופית שהיא מתכננת לעשות על גופה הלא נאה מספיק בעיניה. כי עד להודעה חדשה היא בשיפוצים.
אני רואה מלא אנשים שהם אתרי בנייה כאלו מסביבי, הם מדוושים על האופניים שלהם כמו אוגר פסיכוטי ואוכלים רק קייל, הם מונעים מעצמם לצאת מהבית כשהם מרגישים עבים במיוחד, לא מסתכנים להעלות תמונה לטינדר, הם לא הולכים לאודישן ההוא כי עוד לא הסתיימו השיפוצים המתוכננים. עד אז, הם כמו בניין שמכוסה בפלסטיק ירוק ומוקף בפיגומים של הימנעות שרק נדמה להם שלא רואים אותם. כי רואים אותם, לגמרי, כי אנשים מרגישים מתי הבן אדם שעומד מולם לא שלם עם עצמו. במובן הזה, אנחנו כמו כלבים שמריחים את הפחד אצל השני.
מה שנועה לא מבינה זה שלא צריך שלמות, לא צריך עליונות פיזית ודאית כמו שיש לג'יזל או למייגן מרקל. כל מה שצריך בשביל להשיג בן זוג, וזה מה שהיא רוצה, חבר, מישהו שיאהב אותה, זה לשים את עצמך שם בחוץ באומץ. לא להתבייש לשדר "אני פה במאה אחוז ואני לא מתביישת, אני פנויה לשיחה, לפלרטוט, לשחק איתך קצת, כי אני לא מפחדת מכלום וסומכת על עצמי".
זה כל מה שרוב הבחורים רואים. לא את המרפק המחוספס. לא את האף עם הגבנון שלא עונה על הסטנדרטים הסולדים של כוכבת הוליוודית. את האנרגיה הזאת שיוצאת מבחורה שלא נכנעה לפחד, שהשנאה העצמית שלה לא הצליחה להכחיד לה את השובבות, לא הצליחה להרוג לה את יצר החיים והמין.
בגלל זה תמיד טרחתי להתלבש כמו פצצה, גם כשלא הייתי פצצה בכלל, גם כשהחטיפים של הדיכאון שזללתי בצבא ישבו לי על הירכיים. בגלל זה נעלתי עקבים אדומים, בגלל זה לבשתי מכנסוני ג'ינס קצרצרים או אפילו חולצת בטן. כדי לאותת "אני עדיין רואה בעצמי אישה יפה, אני עדיין חוגגת את הגוף שלי, שילכו לעזאזל כל אלו שמתעסקים בפרטים שלי ובכמה אני לא מושלמת, הנה הבשר שלי, הנה הירכיים, וגם בתאורה הזאת הם גיזת הזהב, הקימור הנשי הרך, המקסים, הנדיר".
זה דווקא הקבלה הזו של חוסר המושלמות שלך שמשדרת איזו שלמות, זה מה שאני חושבת, יש משהו שובב ופתוח ומאוד מושך באדם שהכפתור שלו קצת פתוח והמבט שלו ישיר ולא מגמגם והוא עומד כאילו הוא נהנה להימתח לכל אורכו ולהרגיש את האיברים שלו ולא שם לב שחלק מהאיברים האלו שלו לא מספיק דוגמניים.
ונועה? כבר ברור לי שהיא תצא למסיבה עטופה בגלימת ההימנעות. מישהו לימד אותה שאסתטיקה זה חשוב, אולי זה האינסטגרם, אולי זה אמא שלה, מעצבת האופנה, שמקפידה על פרטים קטנטנים. רק שאסתטיקה זה מין משהו שהעבודה עליו לא נגמרת אף פעם, תמיד יש עוד להשיג, עוד לשפץ, עוד פסגות מצולמות לשאוף אליהן במגזינים. ועד אז אנשים אחרים מצטלמים בביקיני החדש שלהם ומחייכים כמו שמש קטנה ושזופה, בלתי מנוצחת. אנשים אחרים מנפנפים בגוף הלא מושלם שלהם פשוט כי הם מבינים שההרפתקה והנכונות להסתער עליה יותר חשובות ממה שאנשים אחרים רואים. היא תבין שהיא יפה לא ברגע מוזהב אחד, אלא כשהיא תתיר לעצמה להיות לא מספיק יפה ובכל זאת שחקנית פעילה בחיים האלו. כשהיא תבין שתמיד יש לה משהו אצלה לסמוך עליו. שגם אם השיער לא מושלם והג'ינס צר כי הוא יצא מהכביסה, יש לה תמיד את הפה שלה שמלא בדברים מעניינים ומצחיקים.
"זה עניין של מכלול", אני אומרת לה, "תסמכי על המכלול שלך. אף אחד לא באמת רואה אף אחד ברזולוציה לפי פרטים".
