שובה של הבצורת / ההכנות לקיץ היו השבוע בעיצומן. בין שאר הדברים שניכרו לעין היו מטר של רקטות בשמי עוטף עזה, ובעיקר שלטי "חזרתי - בגלל הבצורת" של רננה רז בקמפיין לחיסכון במים. מודה שהשלטים האלה טילטלו את הווייתי ועוררו אצלי את המחשבה: תארו לכם שאנשים שנעלמו לנו מהחיים מכל מיני סיבות היו יכולים להודיע לנו יום אחד מעל שלטים מסחריים ברחבי העיר: "חזרנו". וואי. חזון אחרית הימים.
בכל מקרה, על פי הרשות לחיסכון במים, חזרה גם הבצורת. ואמנם נכון שהפעם לא איפרו את רננה עם הטיח המגעיל והמתייבש, כמו בקמפיין הבצורת הקודם, אבל זה הספיק לי כדי להיכנס ללחץ.
אז החלטתי להסתער ולסגור עם מפתח ברזים כל ברז דולף בחצר, ולהעיר לכל מניאק שכונתי (כולל אני) שעמד לרחוץ ת'מכונית שלו עם צינור ביום שישי.
קולות כיפיים מהעבר / היה ערב חם. ביקשתי מהתמי־4 שתיתן לי (כדי לחסוך) רק חצי כוס מים. שתיתי מעט. בלגימות קטנות, ואפילו אספתי ליתר ביטחון כמה אגלי טל מפרחי האביב המושלמים. וכשהמילה "חזרתי" המשיכה להדהד בתוכי, עם כל המשמעות הטעונה שלה, בקעו לפתע מהרדיו שלי (גלי צה"ל) קולות מוכרים שהרעידו את גופי במין תחושה שקורית לי בדרך כלל כשמשהו שנעלם בעבר הרחוק, חוזר אליי לפתע.
אז הרמתי ווליום ברדיו וזיהיתי את קולותיהם המוכרים של יהודה עדר, יואב קוטנר ואורלי יניב, גיבורי שנות ה־80 וה־90 ברדיו הישראלי ששוחחו ביניהם על בוב דילן. וכיוון שיש לי המון ריספקט ליהודה עדר, שהפיק וניגן עבורי את השיר "ירח", לקוטנר שניהל ביד רמה את המוזיקה הישראלית בזמנו ולאורלי יניב, שהייתה אחת משדרניות הרדיו הכי נעימות ומקסימות, הקשבתי להם. רק שלרגע לא הבנתי — מה קרה? בוב דילן נהיה בוב ספוג, או מת?
אז אחרי כמה דקות של האזנה קפדנית, הבנתי שבוב דילן לא מת ולא בטיח, אלא חזר וזכה לתשומת לב בעקבות הרצאה באוניברסיטה שעסקה ביצירתו. אבל זה כבר באמת לא היה חשוב. הקולות מהרדיו עשו את שלהם. ולרגע חזרו אליי השנים היפות שבהן המוזיקה רצתה לומר משהו לבני האדם על חייהם, ולא רק להרקיד אותם בשירי חתונות מקפיצים.
נשמה טורקית / כמו שאנשים סוגדים לכסף ולכוח, אני סוגד לחזרה ולחוזרים. אז אני יודע שאני מדבר לאחרונה הרבה על נאוה, אחותי הקטנה, שנעלמה לי בדמי ימיה ולא חזרה. אבל מה אכפת לכם? הרי כל אחד רוצה להחזיר את אהוביו לרגע.
זה קרה לי שוב ביום רביעי שעבר, כשנסענו לתיאטרון הערבי־יהודי לראות הצגה, על פי מחזה שכתבה אחותי לפני שנים רבות, על ילד שנולד עם תסמונת דאון ("הילד מאחורי העיניים").
מה שהיה מעניין בהצגה (שהיא מעין מונולוג של אמו של הילד הפגוע, ערב הליכתו לכיתה א') זה שהיא עמדה להיות משוחקת על ידי להקה טורקית, במסגרת פסטיבל שערך תיאטרון גשר. ולאור יחסינו עם איסטנבול, הייתי בטוח שלהקת השחקנים הטורקית לא תעז לבוא לכאן. אבל כשהגענו לאולם הקטן והגדוש, וכשכמאל בשאר, הבימאי הטורקי של ההצגה ולהקתו (שהתעלמו בעצם מהקללות שקילל אותנו לאחרונה נשיא טורקיה ארדואן) עלו לבמה, הקהל התרגש וקיבל אותם בקימה ובמחיאות כפיים סוערות.
אני לא יודע עד היום הזה איך אחותי נחשפה בשנת 1987 לנושא הכאוב הזה, שנקרא תסמונת דאון, שאז כמעט שלא דיברו עליו. אבל לא פחות מרגש מההצגה היה סיפורו של הבימאי הטורקי בשאר על איך הוא התוודע אליה ולמחזה שכתבה.
זה היה לפני יותר מ־20 שנה, סיפר בשאר. באמצע פסטיבל תיאטרון ברומניה ניגשה אליו אישה חייכנית (אחותי תמיד חייכה) והציעה לו לקרוא את המחזה שלה. וכשהוא שב למלון בלילה והתחיל לקרוא את המחזה (מתוך נימוס, לדבריו) הוא התלהב והתרגש ולמחרת בבוקר יצר קשר עם נאוה (אחותי הקטנה) והידידות הישראלית־טורקית נקשרה כהרף עין ומעולם לא התפוגגה, גם לא בימי המרמרה הכועסים.
21 שנה משחקת ההצגה בטורקיה. וכשעלה הרעיון להביא אותה לפסטיבל גשר ביפו, "התעלפתי משמחה", סיפר בשאר.
"רק תמהרו לבוא", כתבה לו אחותי, "כדי שגם אני אספיק".
"מה קרה?" שאל בשאר, "למה למהר?"
"אני גוססת", כתבה לו אחותי הקטנה.
אז היא לא הספיקה, המתוקה הזאת. אבל בסוף ההצגה, כשהשחקנים עמדו והרימו אצבעות טורקיות לשמיים וסימנו לנו שהמתים אולי חוזרים לפעמים בתוך נשמותינו, היא חזרה כברק בנשמתי.
כוורת חוזרת / בכל גיל אנחנו יכולים לחזור לאחור ולהיכנס בשערי הנוסטלגיה. עובדה שהשבוע באתי לכפר הירוק, שם לומד הנכד שלי מיכאל בן הכמעט 17 במגמת המוזיקה, להופעה של שירי כוורת שביצעו תלמידי המגמה הצעירים.
הנה כוורת חוזרת שוב, חשבתי וניסיתי לספור כמה פעמים היא כבר חזרה אלינו. אבל פה, למען האמת, זה באמת היה מפתיע, בגלל הביצועים. למשל ביצוע הרֶגֶאי של הנערים והנערות המוכשרים לשיר "יו יה".
מיכאל שלי, כמו רוב חבריו, כבר מעשן (גם אני התחלתי בגילו והפסקתי בגילי). אז באמצע ההופעה ביקש אותי ללכת לחושך ולדפוק סיגריה. וכשישבתי מולו וחיכיתי שהוא יסיים את כל הפוזה של נער מתבגר שמגלגל סיגריות ראשונות, סיפרתי לו (למרות שהוא מתעניין בגיטרה ולא בכדורגל) על קריוס, השוער הליברפולי, שערב קודם החזיר כדורים מגוחכים לידיים של ריאל מדריד בגביע האלופות. "החזיר־החזיר?" שאל מיכאל. "כן", עניתי, "בדיוק כמו שאני החזרתי כבר מזמן את נעוריי".
היה לילה חם ומהביל. המים בברזים חסכו את עצמם בחושך. הטווסים של הכפר הירוק שוטטו והשמיעו קריאות חדווה. ואני דווקא שמחתי שבשגרה, שהופכת את חיינו לפעמים לשעמום אחד גדול, בחרו ילדי המוזיקה של הכפר הירוק להחזיר את כוורת לתודעה שלהם. אחר כך מיכאל שם לי יד על הכתף ואמר: "וואלה, אחי, טוב שבאת לקונצרט שלנו". וזה החזיר אותי לאושר הגדול והמזוכך.
בילי חוזר / לאור עובדה שהקבינט המדיני־ביטחוני החל לקיים את ישיבותיו בבונקר התת־קרקעי בירושלים החלפנו, אלעדיק ואני, בינינו כמה אס־אמ־אסים חרדתיים כאלה: "מה הם יודעים שאנחנו לא? ואם ככה למה כשתיפול פצצה, הם יינצלו ולא כל עם ישראל?"
אז כדי להירגע, לגמתי שלוש טיפות מים חסכוניות ושאלתי כמה מחבריי, אם בא להם לנסוע בקיץ להופעה של בילי ג'ואל בדבלין, כי גם הוא חזר.
"בילי ג'ואל? תזכיר לנו מה הוא שר", אמרה אחת. והזכרתי לה את "אונסטי".
כיוון שאיש לא הגיב על ההצעה שלי, הבנתי שאף אחד לא מתעניין בבילי ג'ואל שחזר, אלא יותר בליאו מסי ובנבחרת ארגנטינה שעמדו לבוא.
אם היא, אז בטח / מישהו סיפר לי שהמים זוכרים את כל מי שתה אותם, השתין אותם, בכה אותם ואפילו את הענן שהם ירדו ממנו. כי האדם מכיל 60 אחוז מים. אז זה לא טור שיחזיר את המים או את האנשים שאהבנו. וגם רננה רז עם כל שלטי "חזרתי" לא תגרום לכל המדינה להאמין שאנחנו אכן בשנת בצורת, כי הרי כל אחד יודע שאם אין מים - נשתה דיאט־זירו.
אבל אני אישית אמשיך להאמין ב"רעיון החזרה" ואשתדל לחסוך כל טיפה.
לסיום אני רוצה לספר על איש אחד שמקדיש את חייו להחזיר אליו מישהי שאהב לרקוד איתה פעם ונעלמה לו. וכך, כבר שנים שהוא לומד סטפס, מחפש אותה בסופרמקרטים זולים, תחנות דלק, בתי זונות וחדרי קריוקי.
"ראית שרננה שהתייבשה פעם חזרה?" הוא שאל אותי השבוע.
"בטח שראיתי", עניתי.
"אז אם היא חזרה, גם אהובתי תחזור", לחש. וכשדמעת בצורת מלוחה זלגה מעיניו, תפסתי אותה בכוס, כי חייבים לחסוך גם בדמעות.
