לא הופתענו

לא הופתענו, באמת שלא. לא בבוקר, לא בצהריים ולא בערב.

בעוטף עזה ממש לא מופתעים יותר משום הסלמה. פעם היינו, עכשיו כבר לא. אנחנו למודי ניסיון של שנים. עוד מעט שני עשורים שהאזור הזה חי תחת איומי טילים ומתקפות.

התושבים, זקני האזור ואלו שהצטרפו עם השנים, בין אם נולדו לתוך המציאות הזו ובין אם בחרו לעבור לגור כאן, כולם מתורגלים בריצה למרחב המוגן. בכל שעה. גם הילדים.

זה אף פעם לא מגיע ככה סתם. כבר חודשיים שאנחנו יודעים שזה עומד להגיע. כבר חודשיים שנשרפים כאן שדות חיטה וקולות הירי אינם פוסקים. כבר חודשיים שחיילינו מאיישים את הגבול ולא מאפשרים למצב להפר את השגרה שלנו, ובכל זאת אנחנו יודעים שבסוף ההסלמה תגיע. היא קפצה לביקור קצר לפני שבועיים ואתמול בבוקר חזרה שוב.

את היום קיבלנו בברכת מטח טילים ואזעקות. ההמשך לא היה שונה גם בצהריים ועוד קצת בערב. וכולם מזנקים לממ"ד ברגע שנשמעת הכריזה "צבע אדום", ומיד זה מחזיר אותנו לזכרון האחרון והחזק שנצרב אצלנו בפעם ההיא הטראומטית.

וזה הרגע שבו אנחנו שוב בכותרות: פוחדים? חוששים? כבר ישנים בממ"ד? ומה אומרים לילדים? אז כל התשובות נכונות. גם חוששים, לעיתים פוחדים, ויש את אלה שלא, וכמה שכבר ישנים בממ"ד וחלק אפילו לא חושבים על האפשרות. והילדים? באמת שלא צריך להגיד להם כלום. הם כל כך דרוכים שעצם הידיעה שההסלמה כבר כאן מרגיעה אותם. ממש ככה.

אם תשאלו אותי ממה אני הכי חוששת, אענה לכם שלא מהטילים ולא מהמנהרות, ובטח לא מהפוסט טראומה שכנראה תלווה אותי עד סוף חיי, ואפילו לא מזה שאני חיה כאן בעוטף עזה מתוך בחירה חופשית. החשש הגדול שלי הוא ממה שלא נעשה עד כה ואיזה עתיד אני משאירה כאן לדור הבא.

אני חוששת מכך שממשלות ישראל, כל אחת בתורה, לא משכילות לנתב את מיטב המוחות לקביעת אסטרטגיה מול סוגית עזה. אני חוששת שהמצב הזה שבו אנו שבויים, של היעדר המדיניות הזו, יוביל אותנו בסיבובים ובסבבים תמיד אל אותה נקודה.

אני מייחלת ליום שבו יקום אצלנו מנהיג עם אומץ להסתכל לסוגית "עזה ואנחנו" בעיניים. ביום הזה כבר לא אחשוש.