פותחים את השבוע עם פוליטיקה ועסקנות ספורט מקומית (ועדה או קישוט), סוגרים עם אווירת מונדיאל (הארי קיין בתפקיד הכי כפוי טובה בעולם: התקווה האנגלית התורנית) ובאמצע יש לנו קצת ניימאר מתפלל, שינו זוארץ מתבטל ומאור בוזגלו מתפתל. שבוע סולידי של רגע לפני אירוע הכדורגל הכי גדול וחשוב בעולם.
אבל הסיפור הגדול מתחבא מעט בקרקעית השערים: מסי הבריז לנו. אוי לפדיחה, אבוי לבושה. אזכורים על הסערה מופיעים בהפניות בשערי רביעי וחמישי, אבל הסיפור כולו והכותרות הגדולות הופקעו לטובת עמודי החדשות, שעוסקים בדרמה מכל זווית אפשרית. כשהכדורגלן הגדול בתבל מחליט ברגע האחרון לבטל את הביקור בישראל – כמובן כולל ההקשר הכולל של הנסיבות וההשלכות הפוליטיות והמדיניות – זה כבר סיפור שחורג הרבה מעבר לספורט. יש פה מגה־סיפור (שרת הספורט בוודאי תעדיף לכנות זאת מגה־פיגוע), שמבעיר את כל אמצעי התקשורת ואת הרשתות החברתיות.
מסי הבריז לנו!
העלבון קשה מנשוא.
ככה מבריזים? לנו, שהערצנו את אניצי הדשא שעליהם דרכת?! לנו, ששברנו קופות חיסכון כדי לרכוש עבור אלפי ילדי בר־מצווה כרטיסים במחירים מופקעים לקאמפ־נואו?! לנו, שוויתרנו די בקלות על חולצות עם לוגו בעברית של מכבי נתניה/הפועל חיפה/בני־יהודה כדי לזנק כמו עדר נלהב ולקנות בעשרות יורו חולצת ברצלונה אורגינלית?! ככה עושים?!
בחייאת מסי, כבר הצלחנו להדחיק, לטשטש ולרגע אחד אפילו להאמין שאנחנו עם ככל העמים שחי במדינה נורמלית. כן, כזו שיש לה נבחרת כדורגל, כוכבי־על שבאים לבקר אצלה, לשים פתק בכותל ועל הדרך גם צמד בטדי.
ועכשיו, ככה במכה אחת, נעלמת והשארת אותנו עם ועדה, כשירות ושינו זוארץ.
