"לפגוש פצועים לראשונה תחת אש זה הלם. חוויתי את זה במלחמת לבנון השנייה", מספר מתן נחמני שהיה אז חובש קרבי בשירות סדיר בצנחנים. "קורס החובשים שעברתי ב־2004 לא כלל מפגש עם פצוע אמיתי. בלבנון טיפלתי בכמה אירועים, כולל כאלה שהוגדרו רבי־נפגעים. העברתי לעצמי תרחישים בראש עוד קודם. השתדלתי לבוא מוכן. קראתי המון חומר בנושא בשעות הפנאי. אבל הכל היה תיאורטי. הפצועים הראשונים שפגשתי תחת אש היו עם עוד חובש מחלקתי. טיפלנו במקביל בחמישה פצועים. מרוב הלחץ, החובש השני לא הצליח להניח לבד תחבושת אישית לפצועים. הייתי צריך להנחות אותו. תחבושת אישית זה בסיסי, כל חייל קרבי אמור לדעת לעשות את זה. קשה מאוד לאמן חובש לפעול תחת אש, בטח כאשר ההכשרה לא כוללת טיפול בפצועים, גם לא תחת אש. באחד האירועים הייתי צמוד לרופא, גינקולוג במקצועו. סייעתי לו לפתוח קנה לפצוע. גם הוא לא היה כל כך מיומן בטראומה. הייתי צריך לתזכר לו את סדר הפעולות. אחרי המלחמה לא הצלחתי לישון בגלל סיוטים בלילה. ישבתי בלילות וכתבתי חוברת הדרכה שבה תיארתי והדגמתי את הפער בין מה שלימדו אותי בבה"ד 10 בקורס חובשים לבין מה שראיתי בפועל במלחמה. שובצתי אז בבא"ח צנחנים, ודאגתי שכל החובשים ילמדו מהחוברת ויעברו אימון ותרגול כל שבוע".
אל מול התחקיר והלמידה העצמאיים שלו, הוטרד נחמני מכך שלא נערך תחקיר מקצועי רפואי רחב יותר בתום המלחמה. "הייתה לנו פגישה אחת עם קצין הרפואה החטיבתי שסיכם בקצרה את הדברים מנקודת מבטו. לא ניתנה לחובשים אפשרות להעלות לקחים שלהם מהאירועים. קראו לשיחה הזו תחקיר, למרות שהיא הייתה רחוקה מזה. יצאתי משם מאוד מתוסכל. אמרתי לעצמי שאם זו הגישה, שום דבר לא ישתנה".
האם אכן שום דבר לא השתנה? עד כמה הצליח חיל הרפואה להטמיע בשטח מסקנות ממלחמת לבנון השנייה? האם היעדר התחקור המקצועי חזר על עצמו גם במבצע צוק איתן? עכשיו, כשרוחות מלחמה שוב מנשבות בדרום ובצפון, חובשים בשטח ובכירים בחיל הרפואה מודאגים מאוד ממה שצפוי לנו במלחמה הבאה.
"רפואת החירום בצה"ל בזרוע היבשה בדרג הגדוד הלוחם נמצאת במצב גרוע מאוד ולא מוכנה למלחמה הבאה. לחיל הרפואה יש יעדים, חומרי הדרכה, נהלים ופקודות, אך אלה לא מיושמים בשטח. נורמות הביצוע ירודות. הזיכרון הארגוני קצר ואין לאנשים אומץ להביע דעה", אומר אל"מ (מיל') משה רכס (70), לשעבר מפקד בית הספר לרפואה צבאית בבה"ד 10.
כחובש קרבי, טיפל רכס בעשרות פצועים במלחמת ששת הימים. במלחמת ההתשה נפצע בעצמו תוך כדי טיפול בפצועים, טופל וחזר למערכה. ב־2011 הוענק לו פרס מפעל חיים על תרומתו לחיל הרפואה. שנתיים קודם לכן נקרא לעמוד בראש הוועדה להעלאת כשירותם המקצועית של סגלי הרפואה בגדוד הלוחם. מאז, במשך כמעט עשור, הוא מנסה ללא הצלחה להטמיע את מסקנות הוועדה.
עד היום פעל בתוך הצבא מול הגורמים הבכירים ביותר בחיל הרפואה ומחוצה לו. במשך למעלה משנתיים פעל גם מול מבקר צה"ל. שום דבר לא זז. אחרי שחוברת שכתב על הנושא התגלגלה לידינו, פנינו אליו ולראשונה הסכים לדבר. לא קל לו. הוא חבר טוב של כל הבכירים בחיל. אבל הדאגה לגורלם של חיילי צה"ל הכריעה את אי־הנוחות. "הכשירות של סגלי הרפואה בגדוד הלוחם, מרמת מגישי העזרה הראשונה ועד החובשים והפרמדיקים, לא טובה. בגדודי המילואים המצב גרוע מאוד. חל שיפור אדיר ברמת הציוד הרפואי, אבל כאשר סגלי הרפואה לא מוכשרים, ציוד מעולה לא יועיל".
חללים ברי הצלה
רכס מצביע על נקודת מפנה קריטית בהכשרת החובשים הקרביים בצה"ל. "לפני למעלה מעשור, בעקבות קיצוצים בצה"ל, נדרש בית הספר לרפואה צבאית בבה"ד 10 לקצר את הכשרת החובשים הקרביים מ־14 ל־11 שבועות. מה קוצץ מהקורס? השתלמות של החניכים בבתי החולים. השתלמות כזו התקיימה בזמנו בכל בתי החולים בארץ. כל חניך עבר שבוע שבו היה בחדרי מיון ובחדרי ניתוח. ראה שבר, הריח דם, שמע צעקות פצועים. האם ייתכן שנכשיר מכונאי רכב בלי שיראה מנוע? איך אפשר לחתום על תעודת הכשרה של חובש בלי שהוא ראה פצוע? ניירת, ברברת ודברת לא יכולות להכשיר חובש.
"בצבא ארה"ב הבינו את זה. שם האריכו את קורס החובשים הקרביים ל־16 שבועות. פעם צה"ל לימד את הצבא האמריקאי איך מכשירים חובשים, היום אנחנו הרחק מאחוריהם. אין פלא שהם הצליחו להוריד מאוד את כמות החללים ברי ההצלה במלחמה באפגניסטן. בצה"ל החובש בשירות הסדיר סובל מכושר אבחון לקוי מרגע הכשרתו. ומה קורה במילואים? מבין 7,000 חובשים בזרוע היבשה, 5,000 נמצאים בכשירות אפס בגלל קיצוץ בימי המילואים, ולרוב מחלקת הרפואה הגדודית מזמנת לאימונים רק מחצית מסגל הרפואה. חלק מהרענונים מועברים באופן חפוז ביותר. במקום יומיים רענון, מעבירים בקושי ארבע שעות".
גורם בכיר בחיל הרפואה טוען מנגד כי שבוע ההשתלמות בבתי החולים ובמד"א אמנם הורד מקורס החובשים עצמו, אך מרבית החובשים יוצאים אליו אחרי הקורס. "ההתנסויות במד"א ובבתי החולים כחלק מהקורס הופסקו לפני למעלה מעשור, לאחר שהתבררו כלא אפקטיביות הן מבחינה מעשית והן מבחינת יחס עלות־תועלת", אומר הגורם. "כ־2,300 חובשים וחובשות מוכשרים מדי שנה בבית הספר לרפואה צבאית. אחרי השיבוץ של החובשים, מי שנשלח לגדוד לוחם יוצא להשתלמות".
"זה קורה באופן חלקי מאוד", אומר רכס. "הגעתי אל קצין הרפואה הראשי הקודם דודו דגן, והנוכחי בדיר טארף. הצעתי להם לפנות לבתי החולים ולהחזיר את ההשתלמות המעשית. הרגשתי שמזלזלים ברעיון. החלטתי לא רק למחות על מה שאין, אלא גם להוכיח איך כן ניתן להשתפר. נפגשתי עם המנהל הרפואי של בית חולים הדסה עין כרם, פרופ' יורם וייס. הוא היה פקוד שלי. ביקשתי ממנו לאפשר למדריכים של בה"ד 10 לעבור השתלמות בהדסה. תוך יום הוא חזר אליי עם תשובה חיובית. התוכנית הזו רצה כבר שנתיים. בכל שבוע מגיעים חמישה מדריכים מבה"ד 10 ועוברים השתלמות אינטנסיבית. כולם מהללים את התוכנית. אמרתי לעצמי שאם החובשים עצמם לא רואים פצוע במהלך ההכשרה, לפחות שהמדריכים שלהם יפגשו פצועים וכך ההדרכה לא תהיה תיאורטית".
בבדיקה שערכתי מול חובשים קרביים מתברר כי חלקם אכן יצאו להשתלמות מעשית בבתי חולים בתום הקורס, אך אצל רבים המפגש הראשוני עם פצוע היה תחת אש, כפי שמספר גם א', חובש קרבי בסיירת מובחרת: "שנה אחרי שסיימתי קורס חובשים נכנסתי לעזה בצוק איתן, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי פצוע. זה היה אירוע רב־נפגעים בגדוד שלנו. היו 11 פצועים, כולל מפקד בכיר שנפצע אנוש. את אחד הפצועים העלו על 'נמר', וכשהוא התחיל לנסוע התברר שאין בו גורם רפואי. כשהם עלו בקשר לחפש חובש, המפקד שלי שלח אותי ל'נמר'. מצאתי פצוע מדמם מהירך. הוא קיבל במקום האירוע טיפול ראשוני חפוז מאוד. שמו לו חוסם עורקים באופן לא חזק, שלא עצר את הדימום. חיזקתי את החוסם. גם העירוי שהוכנס לו יצא מהמקום. הכנסתי אותו שוב. הפצוע היה בחרדות קשות, אז ניסיתי גם להרגיע אותו וגם לבדוק שהוא לא מאבד הכרה".
מישהו תיחקר אותך אחרי האירוע?
"לא. וזה אירוע שהיה צריך לתחקר כי הייתה בו תקלה. הפצוע הועלה ל'נמר' בלי שנבדק קודם אם יש בו גורם רפואי שישגיח עליו בזמן הפינוי. אם לא הייתי עולה ל'נמר', הוא יכול היה למות מאיבוד דם. היה באירוע הזה הרבה ברדק. אני מניח שהאירוע הכללי תוחקר, אבל אותי אף אחד לא תיחקר, למרות שהייתי הגורם הרפואי היחיד שטיפל בפצוע הזה במהלך הפינוי".
בבדיקה מול כעשרה חובשים שטיפלו בפצועים במבצע צוק איתן, מתברר כי אף אחד מהם לא תוחקר. הם מעולם לא נשאלו כיצד טיפלו בפצועים, כיצד התנהל הפינוי והאם יש מה לשפר. אף אחד גם לא תיחקר את הפצועים עצמם בנוגע לטיפול הרפואי שקיבלו.
"תרבות התחקור בתחום הרפואי היא שערורייה", אומר רכס. "אתן לך דוגמה. קראתי את ספרו של הטנקיסט הפצוע יהונתן כהן, שנפצע קשה בקרב המיותר בסלוקי במלחמת לבנון השנייה שבו נהרגו שבעה חיילים. נסעתי גם לפגוש אותו בביתו וראיינתי אותו במשך שמונה שעות. הכרתי את הרופא הצבאי שתיחקר את האירוע מהזווית הרפואית. מאחר שהקרב הספציפי הזה מאוד עניין אותי, פניתי אליו וביקשתי לקרוא את התחקיר. הוא סירב. אחרי שלחצתי הוא הסכים, בתנאי שלא אספר לעולם מה קראתי. נפגשנו והוא העביר אליי את התחקיר, שמעלה ממצאים קשים בתחום הרפואי. רק הוא, אני ואלוהים יודעים עד כמה. הרופא הצבאי קיבל פקודה מדרגים גבוהים ביותר לגנוז את התחקיר, וכך אכן עשה. עד היום זה לא פורסם".
לא כולל כשירות
גורם בכיר בחיל הרפואה טוען כי חל שיפור דרמטי בתחקור האירועים בין מלחמת לבנון השנייה לצוק איתן. "לא הצלחנו לתחקר מספיק טוב במלחמת לבנון בגלל ההיקף הרחב שלה. בצוק איתן שלחנו תוך כדי לחימה אנשי מילואים שערכו תחקירים. זה לא נעשה ברמת החובשים, אלא ברמת כוח הרפואה הבכיר - רופאים או פרמדיקים. אחד הלקחים מלבנון השנייה היה לקרב את כוח הרפואה הבכיר אל הלוחם. לכן אם בעבר היה רופא או פרמדיק בכל גדוד, כיום יש חוליה רפואית שכוללת לפחות רופא או פרמדיק אחד, לפעמים יותר, בכל פלוגה. זה שינוי אדיר. באופן טבעי, תפקידו של החובש מורכב מביצוע פעולות טכניות מצילות חיים על פי פרוטוקולים קשיחים המוגדרים מראש, וכמעט שאינו מצריך שיקול דעת רפואי. לכן, התחקיר מתמקד לרוב בשאלות של דילמות רפואיות וגישות טיפוליות או הגדרת דחיפויות הקשורות לדרג המטפל הבכיר. הלקחים בנוגע לפעילות החובשים הם רוחביים. כך למשל עוצב פרוטוקול טיפול אחיד לאחר צוק איתן, ששפה משותפת הוגדרה בו לכל רמות המטופלים בטראומה".
"הפרמדיקים בשירות הסדיר אכן מאומנים היטב, וההכשרה שלהם כוללת הרבה מאוד עבודה מעשית", אומר רכס, "אבל אם נסתכל על זרוע היבשה, כולל המילואים, מתוך 700 פרמדיקים רק 200 עובדים או מתנדבים במקצוע שלהם, כלומר 500 אינם כשירים".
י' הוא אחד מאלה שאינם כשירים. כל מאמציו לחזור לכשירות מקצועית לא צלחו. "שירתתי בסדיר כפרמדיק ביהודה ושומרון. צברתי הרבה ניסיון. אחרי השחרור ב־2006 לא המשכתי לעבוד באזרחות כפרמדיק. ב־12 שנים האחרונות עברתי שלושה אימונים במילואים, כל אחד בן שבועיים. האימון כולל גם חמש משמרות במד"א. אחרי כל אימון כזה אמרתי לעצמי שאני חייב לשמור על כשירות ולהתנדב באופן קבוע כפרמדיק במד"א. יש את הזיכרון של הראש, לדעת מה צריך לעשות, ויש את הזיכרון של הידיים. אי־אפשר לשמר את הזיכרון של הידיים בלי טיפול בפועל בפצועים באופן שוטף. פניתי שלוש פעמים למד"א וגם למילואים, כדי לנסות לארגן התנדבות כזו. בהתחלה חשבתי שצה"ל יקצה לזה ימי מילואים. כשהבנתי שזה לא ילך, החלטתי להתנדב עצמאית, אבל אז מד"א סירבו. הם הבהירו לי שמאחר שחלף זמן מקורס הפרמדיקים שעברתי, אני כבר לא פרמדיק כשיר מבחינת מד"א. המשמעות הייתה לעבור את כל הקורס מחדש, וגם תקופת חניכה. אני לא יכול להרשות את זה לעצמי כאדם שמחויב לקריירה ולמשפחה".
עבור מד"א אתה לא כשיר, אבל אם פורצת מלחמה, מבחינת צה"ל אתה כן כשיר. זה לא אבסורד?
"אכן אבסורד. ולצערי בעת מלחמה לא אהיה מספיק כשיר. לא הצלחתי למצוא לזה פתרון, הרמתי ידיים. חשוב לי רק לומר מילה טובה. יש הרבה התקדמות ברמת הציוד. היום צה"ל הכניס שימוש בפלזמה, דם מיובש, בשטח עצמו. זה משהו שלא חלמנו עליו בעבר. יש גם הרבה יותר תרופות וציוד איכותי. יש הרבה יותר עם מה לעבוד. רק חבל שאין לי שום דרך לשמור על כשירות שוטפת".
אחת המסקנות של צה"ל בתחום הציוד בעקבות מלחמת לבנון השנייה, הייתה הכנסת חוסם עורקים לפק"ל של כל לוחם וחובש. החוסם שנבחר מסוג CAT הוא איכותי מאוד, והתפעול שלו לא מסובך במיוחד. הממצאים מצוק איתן מצביעים על כך שמתוך 119 חוסמי עורקים שהושמו על פצועים, רק 14 אחוז הונחו על ידי הלוחמים עצמם. "מדובר באחוז גרוע מאוד", אומר רכס. "גורם התמותה המוביל הוא איבוד דם. ככל ששמים מוקדם יותר חוסם עורקים כך מצילים חיים. לוחם לא צריך לחכות לחובש כדי לשים חוסם. הוא אמור לעשות זאת בעצמו, אלא אם כן אין לו מושג איך עושים את זה. והאמת היא שאין לו מושג, בגלל שכמעט לא מתרגלים לוחמים איך שמים את החוסם. היינו יכולים להציל 12 לוחמים במלחמת לבנון השנייה, ו־6 לוחמים בצוק איתן אם היינו עובדים נכון עם חוסמי עורקים".
"כחובש פלוגתי אני זה שאחראי באימון מילואים לתרגל את הלוחמים בעזרה ראשונה", אומר נחמני. "כשאני מגיע למילואים אני צריך קודם כל לנסות לגרד CAT כדי לאמן את החיילים. חוסמי העורקים שמורים בציוד לשעת מלחמה וקשה להשיג אותם. אחרי שהצלחתי למצוא חוסם, אני צריך להתעקש כדי שמהפקדים ייתנו לי זמן ללמד את החיילים. בדרך כלל הם אומרים לי, הנה פה יש חור קטן בלו"ז. לך תנסה לדחוף לחבר'ה במילואים איך מתפעלים CAT כשהם בדיוק נחים ואוכלים. זה לא ממש עובד. זו דוגמה קלאסית ללקחים נקודתיים שהופקו אחרי מלחמת לבנון, אבל היישום שלהם בשטח לוקה בחסר בלשון המעטה".
בצה"ל מבחינים בין פרמדיקים פעילים באזרחות לבין אילו שאינם עובדים במקצוע, ומנסים להתמודד עם הפערים שנוצרים בעקבות זאת. "במסגרת קורסי רענון לאוכלוסיית הפרמדיקים במילואים, ישנם קורסים המותאמים לאלו שעוסקים במקצוע זה בחייהם האזרחיים, וקורס ייחודי עבור אלו שאינם עוסקים במקצוע זה", מסביר הגורם הבכיר.
"הרופא ניער אותי"
בצד היעדר תחקור מעמיק ותרגול מספק במילואים, החובשים גם נותרים לבדם אם וכאשר הם מפתחים תסמינים פוסט־טראומתיים אחרי אירוע. ק' עבר קורס חובשים ב־2003, שכלל שבוע בחדר מיון ובחדר ניתוח. השירות הסדיר שלו היה ביהודה ושומרון. "טיפלתי בהרבה פצועים ולצערי גם בהרוגים", מספר ק'. "אחרי השחרור נסעתי לתאילנד. איך שהתחלתי להרגיש חופשי ומאושר פרצה מלחמת לבנון השנייה. גויסתי לחודש מילואים. הצטרפתי לפלוגה של חיילים צעירים שהיו שבעה חודשים בצבא. לא הכרתי אף אחד, לא מהחוליה הרפואית ולא מהחיילים. לא הרגשתי מוכן לסיטואציה. הייתי באירוע בעייתא א־שעב. היה לידינו טנק שחטף סאגר. מהבית שבו הייתי יצא כוח לראות מה קורה, ומיד ירו גם עליהם. כולם חזרו פצועים. תיפקדתי כמו רובוט. ידעתי מה לעשות. טיפלתי בחמישה פצועים שם. לקח כמה שעות עד הפינוי.
"באירוע אחר טיפלתי על הגבול גם בפצועים מהאירוע בדֶבּל. שם הייתי עם הרופא הבכיר שהכרתי מהתאג"ד. יש שני פצועים שאני זוכר עד היום. הראשון היה בלונדיני עם עיניים כחולות ושיער ארוך, חטף רסיסים בחזה ולא הצליח לנשום. במקום הכנסנו לו שני נקזים לריאות בלי הרדמה. זה צרחות אימה. אחרי שסיימתי לסדר את הציוד מהניתוח הסתכלתי סביב. היה בלגן אטומי. מסוק. צרחות. היה לי כמה רגעים של ניתוק. שחור בעיניים. הרופא ניער אותי והתעוררתי. עזרתי לו לטפל בעוד פצוע, רופא שהיה בתוך הבית בדבל. נכרתה לו היד וחצי פנים שלו היו שרופות".
בצה"ל תיחקרו אותך לגבי האירוע הקשה הזה?
"לא, אף אחד. אני גם הרגשתי מיד מאוד לא טוב מבחינה נפשית. היה איזה קב"ן שעשה לנו מפגש חפיף כזה על הדשא. בשלב מסוים, כשראו שאני לא מרגיש טוב, שלחו אותי להתאוורר באחד הרכבים הממוגנים. זה היה עוד באזור שחטפו בו קטיושות. נכנסתי לרכב. הייתה בו גופה. בהחלט דרך יעילה להירגע ולהתאוורר. מאז אני סוחב איתי את זה. לקח לי המון זמן להבין מה יש לי. סבלתי מפלשבקים ומפחד. הקאתי המון וירדתי 15 קילו. אף אחד מהצבא לא בירר מה שלומי".
דרישת השלום היחידה שקיבל ק' מצה"ל הייתה רק כעבור כמה שנים, בדמות צו 8 במבצע עופרת יצוקה. "הייתי מפורק. הבנתי שאני לא יכול לעשות כך מילואים ואז פניתי לקב"ן ושוחררתי ממילואים. אחרי שני התקפי חרדה, אמא שלי מצאה שיש בצבא יחידה לתגובות קרב, ושלחה אותי אליהם. לקח לי הרבה ייסורים וכמה שנים קשות עד שהוכרתי כנכה צה"ל הסובל מפוסט־טראומה. היום אני אבא לשלושה, מתפקד וישן טוב בלילה, הודות לקנאביס רפואי שהציל את חיי. אני חבר היום בעמותת 'לוחמים לחיים'. לצערי יש שם יותר מדי חובשים קרביים פוסט־טראומתיים, גם מצוק איתן".
"חובשים שהופכים לפוסט־טראומתיים זו אחת הבעיות הקשות בצה"ל. יש היום מחקרים ושיטות חדשות שיכולות למנוע ולמזער מאוד את הנזקים. כתבתי על כך מסמך מפורט, פניתי כמה פעמים אל הדרגים הבכירים ביותר בבריאות הנפש בצבא, ביקשתי לקיים דיון ופגישות בנושא. לא קרה לצערי דבר", אומר רכס.
הגורם הבכיר בחיל הרפואה טוען כי לפני שנה החלה לפעול בצה"ל תוכנית חדשה למניעה, איתור וטיפול בפוסט־טראומה, בדגש על לוחמים. "החובשים הם חלק מאותה תוכנית", מבהיר הבכיר.
את מסקנות הוועדה שעמד בראשה, ואת היעדר היישום שלהן בשטח, סיכם רכס בחוברות שהעביר לדרגים הבכירים ביותר, כולל ללשכת הרמטכ"ל. "הלכתי ונתתי את זה ביד לרל"שית של הרמטכ"ל. רציתי להיפגש איתו, זה לא קרה. אבל משהו בכל זאת כנראה השפיע. בשלב מסוים הבנתי שראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה אירגן כינוס של כל בכירי חיל הרפואה. גם אני זומנתי לישיבה והצגתי את הטענות שלי. ישבו שם אלופי־משנה סביב השולחן. הייתה דממה. כולם הודו שהכל נכון. קצין רפואה ראשי נתן פקודה להקים שמונה ועדות שונות בראשות אלופי־משנה, לעסוק בכל אחד מהנושאים שעלו לדיון. זה היה במאי 2015. עובר חודש, חודשיים. אני מחכה. עד היום אף ועדה לא הגישה את מסקנותיה.
"יש רק דבר אחד שטופל, נושא פינוי הפצועים שעבר לטיפולו של האלוף יוסי בכר. מרוב ייאוש הלכתי למבקר צה"ל, תת־אלוף אילן הררי. אחרי שנה וחצי שאני פועל מולו, בסוף הוא אמר לי שקצין רפואה ראשי מסר תשובה בכתב שהוועדות הוקמו וזה עדיין בדיונים. זו גם התשובה שהועברה לרמטכ"ל". רכס מציג מסמכים המאשרים את טענותיו. "האכילו את הרמטכ"ל בלוקשים, כאילו מישהו באמת עובד על זה. מה יהיה במלחמה הבאה? חייהם של כמה חיילים יוקרבו לשווא?".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה לטענות העולות בכתבה, כי "הכשירות המבצעית של חיל הרפואה לטיפול במצבי חירום גבוהה מאוד, זוכה להכרה עולמית ומהווה מודל ללמידה על ידי צבאות זרים רבים. מוכנות הכוחות הרפואיים למצבי חירום היא אחד התחומים שצה״ל מקדם במסגרת שיפור מוכנותו לחירום. בשנים האחרונות נעשו צעדים רבים לחיזוק הכשירות הרפואית המבצעית ובתוך כך קידום פרמדיקים ורופאים ביחידות לוחמות, הכנסת כלים טכנולוגיים חדשניים להצלת חיים, עיסוק נרחב בסוגיית פינוי הנפגעים, טיוב ההכשרות, ועוד.
"במסגרת התחקור הרפואי בצה"ל מתוחקרים כלל מרכיבי הצוות הרפואי הרלוונטיים לטיפול בפצוע, ובכלל זה גם החובשים. הן במלחמת לבנון השנייה והן במבצעים בעזה (עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן) נלמדו לקחים רוחביים בהקשר של הטיפול הנדרש מחובש. לצד שיפור הכשרות החובשים, הובלתן על ידי מערך חונכים מקצועיים ושילוב החובשים באימונים עם צבאות מקבילים, בשנים האחרונות נרכשו מתקני תרגול ודימוי אשר מאפשרים תרגול מיטבי של החובש תוך ניתוח ביצועיו, התנסות, למידה וצבירת ניסיון.
"באשר לכשירות הפרמדיקים במילואים - ככלל, צוותי הרפואה במילואים מתאמנים אחת לשנה באימון צוותי מקצועי הכולל הדרכה, רענון ותרגול צוותי משותף. בנוסף, מתקיימים בבתי הספר לרפואה צבאית קורסי רענון לאוכלוסיית הפרמדיקים במילואים.
"באשר לכשירות מצילי החיים - בשנים האחרונות גובשה מתכונת הדרכה, הסמכה ובחינה משמעותית בשלב הטירונות הקרבית, בה הידע הרפואי הרלוונטי מועבר כתוכן חובה מסמיך. תוכנית ההכשרה של צה"ל אף נלמדת ע״י צבאות שונים בעולם".
לגבי טענותיו של אל"מ במיל' רכס על "מריחת" פעילות הוועדות שהוקמו בעניין החובשים - בחיל הרפואה מאשרים כי הוועדות לא הציגו מסקנות, אך טוענים כי כל הנושאים טופלו באופן רוחבי ומעמיק, שלא במסגרת הדיון בוועדות. בנוגע לסוגיית הפינוי הרפואי נטען בתגובה כי "העבודה הגיעה לסיומה ומסקנותיה נלמדות בימים אלה".
