"נמאס לי לנסוע בשדות שרופים, נמאס לי מהריח של המנגל גם כשאין מנגל", זועם אלון אלשיך, תושב קיבוץ ניר עם בעוטף עזה. "אבל פסטיבל העפיפונים מעזה נמשך ונמשך, למרות כל ההתבטאויות של הפוליטיקאים. אז אמרתי לעצמי בשפה לא דיפלומטית: 'כוסאומו, אם הם לא פותרים את זה, אנחנו נפתור את זה!".
בחודשיים האחרונים חדרו כאלף עפיפוני ובלוני תבערה מרצועת עזה לשטח ישראל, והציתו יותר מ־450 שריפות. שדות, יערות ושמורות טבע עלו באש, ואיש עדיין לא מצא פתרון לטרור הלואו־טק הזה, שהגאונות שלו מתבטאת דווקא בפשטות שלו. על אף הבטחות חוזרות ונשנות של צה"ל והתעשיות הביטחוניות, על כל כיפות הברזל המשוכללות שלהן, נותרנו חסרי אונים מול הטיארות הדואות לאיטן ברוח.
אלשיך, מייסד הסטארט־אפ "סנריק" ומי שמגדיר עצמו כ"יזם חברתי ולוקאל־פטריוט", החליט לא להמתין יותר ולגייס לטובת העניין את אומת הסטארט־אפ. "חשבתי שנרכז ביחד כמה גאונים מכל מיני תחומים, שישבו ביחד יום שלם ויפתרו את העניין", הוא אומר. הוא פנה למנהלי החממה הטכנולוגית SouthUp בשער הנגב, וביחד הם יזמו את הכנס "זה סופו של כל בלון" שנערך ביום שישי האחרון בשדרות.
הידיעה על הכנס הייחודי, שפורסמה בסך הכל בתחילת השבוע ופנתה לקהל הרחב, התפשטה כאש בשדה הקוצים של הוואטסאפ והפייסבוק. "נפגשנו בארץ ישראל היפה", אומר אלשיך על מאות האנשים שהגיבו לפרסום. "בהתחלה לא חשבתי שיבואו אנשים, אבל מפה לשם, אחרי 300 נרשמים, נאלצנו לעצור את ההרשמה מחוסר מקום. אלה אנשים שתורמים מבלי רצון לקרדיט, שרוצים לסייע עם רעיונות ויצירתיות מפליגים".
ואכן, היה קשה למצוא חניה מחוץ לתיכון "שער הנגב" ביום שישי. ידענים משלל תחומים התייצבו כאן בשעות הבוקר, ובהם מומחים במטרולוגיה, לייזר, מכ"מים, אופטיקה ואפילו כדורים פורחים. ביניהם הסתובבו גם נציגים של הצבא והתעשיות הביטחוניות, אבל גם משקיעים פרטיים שראו בכנס הזדמנות עסקית. "עם כל התפתחות תחום הרחפנים, האיומים הסמי־אזרחיים מהאוויר זה אתגר שהעולם עוד לא התמודד איתו בצורה מספיק טובה", מסביר אלשיך. "אם הצבא יחליט לשתף איתנו פעולה זה יהיה מצוין. אבל מעבר לכך יש שוק לדבר הזה, ואין כמו המגזר הפרטי ואומת הסטארט־אפ כדי לזרז את הפתרונות בלי בירוקרטיה".
במקרה או שלא במקרה, ממש ביום הכנס הכריז צה"ל כי הוא מציב, לראשונה, מערכת מתוחכמת שפותחה ב"רפאל" וביכולתה לאתר את העפיפונים ובהמשך אף ליירט אותם. אבל המערכת לא שינתה הרבה: במהלך סוף השבוע, שיחסית לתופת של השבועות האחרונים נחשב רגוע, נרשמו יותר מ־30 אירועי אש בעוטף עזה. הפתרון של הצבא עוד לא נראה באופק.
בניגוד לגישה הצבאית, המטרה של אלשיך וחבריו היא למצוא פתרון זמין, זול ויעיל לבעיה. במילים אחרות, להגיב לטרור העפיפונים באותו מטבע — פשטות מתוחכמת. לשם כך, התקיים הכנס במתכונת של "האקאתון", מושג המגיע מתחום תכנות המחשבים, שהעיקרון שלו הוא לקבץ מומחים ממגוון תחומים ליום אינטנסיבי אחד של חשיבה ושיתוף פעולה. במונחים של חדשנות, זהו מעין ספרינט המוני אל קו הסיום.
מושב הפתיחה התקיים באודיטוריום של בית הספר, שהיה מלא מפה לפה. בקהל נספר רוב גברי מובהק, כאשר משקפי השמש של מרבית המשתתפים נחו באופן טבעי על הקרחת הבוהקת. כולם היו נחושים למצוא פתרון לבעיה, ומרביתם הגיעו כאשר באמתחתם רעיונות חצי אפויים או סתם הרבה רצון טוב.
אחרי שבירת הקרח בדמות הקרנת מערכון מ"ארץ נהדרת", המלגלג על אוזלת היד של צה"ל אל מול טרור העפיפונים, התחלקו המשתתפים למספר קבוצות, כאשר כל אחת התמקדה באתגר אחר שמציבים עפיפוני התבערה — איתור, נטרול, צמצום נזקי השריפה וכו'.
האחראית על התהליך המגבש את חוכמת ההמונים הזו לפתרון בר ביצוע היא ליהי לסקר־דנגור, מנהלת תהליכי חדשנות ומומחית בחשיבה עיצובית. היא נקראה אל הדגל בידי מנהלי החממה בתחילת השבוע והגיעה לכאן כל הדרך מפתח־תקווה, בהתנדבות. "חשיבה עיצובית זה כלי אסטרטגי לניהול תהליך חדשנות באופן מאוד מהיר", היא מסבירה. "הלך הרוח הכי משמעותי בתהליך זו עבודה רב־תרבותית, של אנשים שמגיעים מכל מיני תחומים. כשכולנו מדברים בשפה אחת ומגיעים מאותו רקע, הדיון ישאר מאוד שטוח. אבל שאנחנו מביאים כל אחד את העולם שלנו, עם היומיום שלנו, עם השיטות שלנו, מתוך ארגונים מגוונים ושונים — הדיון הופך לעשיר.
"הקונספט הוא לבנות את הרעיון המשותף משכבות של 'כן' ו'גם'", היא ממשיכה. "כאשר חושבים על מה 'כן' במקום על מה 'לא', זה מאפשר לנו להפוך את הרעיון מבנאלי וידוע, לחדשני. כשעובדים בצורה הזו יש מסוגלות להגיע עם הרעיון, שכבה על גבי שכבה, לגבהים הרבה יותר משמעותיים".
כשהיא מסתכלת על מאות האנשים שהשקיעו מזמנם ביום שישי בבוקר, והגיעו עד לשדרות כדי לסייע, היא מרשה לעצמה להתרגש. "זה מאוד ישראלי בעיני. זה מה שיפה בתרבות שלנו, הרצון להתחבר, להביא את המיומנויות שלך כאדם וכאיש מקצוע, ולתרום. הנושא של עזה אולי רחוק מהעין, אבל לפי מה שאני רואה פה, הוא לא רחוק מהלב. לאנשים כן אכפת, ובעיניי זה הדבר הכי גדול שקורה פה היום".
אל הכנס הגיעו גם ממציאים מטעם עצמם. אחד הצבעוניים שבהם הוא ללא ספק ישראל גל, שהתייצב כאן כשהוא מצויד בקסקט, דגמים מיניאטוריים של רחפנים ופלקטים שעליהם שירטט בטוש את הפתרונות שהגה.
גל, בן 76, היה חבר ב"חוליית לסקוב", שהקים הרמטכ"ל דוד לסקוב מאנשי חיל ההנדסה, ועסקה בשנות החמישים בפיתוח אמצעי לחימה. מאז, הוא עסוק בהמצאות. "אני ממציא מיסודי", הוא אומר. "הגעתי מתל־אביב ולקח לי שעתיים למצוא כאן חנייה".
את עיקר זמנו הוא מבלה בנגרייה שלו בפלורנטין, שם הוא יושב והוגה, ואז מיישם. בין היתר המציא לדבריו מערכת לטיפול בזיהומים בבית חולים ("יש לי כבר אישור של משרד הבריאות"), כיסא בטיחות לתינוק הפועל על עיקרון הדינאמיות, ושיטה להנעת מכוניות באמצעות הרוח ("אבל חברת רכבים בינלאומית גנבה לי את הרעיון"). "הבעיה של העפיפונים היא בעיה קטנה מדי", הוא מסביר. "אבל לפעמים ילד קטן יכול לפתור בעיות קטנות, ויכול להיות שבי קצת נשאר ילד קטן".
אחת ההצעות שלו, אותה הוא מסביר תוך הצבעה על הפלקטים שגרר מתל־אביב, נשמעת די הגיונית: הצבת שני מנועי סילון על כלי מתנייד, שיופעלו בכל פעם שיאותר עפיפון. "אני משנה את כיוון הרוח ממזרח למערב, והעפיפון פשוט מגיע לג'באליה".
פתרון אחר של גל שואב את השראתו ממבצע קדש. "אם למדת היסטוריה, אתה יודע שב־1956 ניתקנו למצרים את כל מערכת הקשר בסיני. אז כל מערכת הקשר הייתה קווית, ושלחנו מטוסי מוסטנג שגררו מאחוריהם משקולות ברזל, שחתכו למצרים את כל קווי הקשר. למחרת יחידות השדה לא יכלו לתקשר עם מפקדות המטה". ההצעה שלו היא לחבר קרס גדול למל"ט או רחפן, שינוע מצפון לדרום ויאסוף בדרכו את כל חוטי העפיפונים. "יש על הרחפן גם דוקרנים נגד בלונים", הוא אומר, ושולף את אחד הדגמים שלו. "פניתי למשרד הביטחון עם הרבה רעיונות, אבל כל רעיון שהעברתי להם נתקע. החלטתי שבכנס הזה יש לי צ'אנס להזיז משהו".
גל פחות מתרשם מהחלוקה לקבוצות והדיונים המלומדים שמתקיימים בהן. "התהליך לא מטריד אותי כי כבר מצאתי את הפתרון", הוא מכריז.
אלא שהתהליך הוא לב ליבו של הכנס. סביב שולחנות רוגל'ך וכריכונים עוסקים המשתתפים בהפרחת רעיונות לאוויר. בקבוצה אחת עוסקים בבלוני הליום, כיווני רוחות ומונחים בלועזית מתחום המטאורולוגיה. בקבוצה אחרת מציעים להקים בחורשות של עוטף עזה קווי אש שימנעו את התפשטות השריפות, ומדברים על שימוש ברחפנים לאיתור מוקדי בעירה. בקבוצה שלישית שולפים תותחים אקוסטיים, קרני לייזר, ריכוז אור השמש ואפילו "ביזרוט" — יירוט עפיפונים באמצעות ציפורי בז מאולפות.
מעניין אם גם בצד השני, מעבר לגבול, נערך איזשהו האקאתון שהגה את רעיון העפיפונים, ומי הגאון ששידרג אותו לתחום בלוני הנפץ וההמצאה החדישה ביותר — קונדומי הנפץ. בינתיים, אצלנו, מציע אחד המשתתפים להפסיק להעביר לעזתים גז הליום, שמסתבר כי מקורו בישראל והוא מיועד בעיקר לשימוש בבתי חולים ברצועה. "זה לא יעזור", אומר מישהו בתגובה. "הסינים משתמשים כבר אלפי שנים בבלונים פורחים שמתרוממים באמצעות נר שמחמם את האוויר. אם ניקח לעזתים את ההליום, הם יחליפו אותו בנרות".
כמעט בכל הקבוצות שבה ועולה שאלת הרוח: "אם רק נצליח לנטרל את הרוח המערבית, העפיפונים והבלונים לא יוכלו להגיע לישראל", אומר איש מבוגר, והקהל מהנהן בהסכמה. פתרון לנטרול הרוח לא נמצא, אך אין ספק שרוח טובה נשבה ביום שישי במסדרונות קריית החינוך "שער הנגב", שעל קירותיה מרוססים הפתגמים, "בהישמע אזעקת צבע אדום יש להישאר במקום, אין לעזוב את הבניין". רעיונות התרוצצו כנמלים, נפגשו והתפזרו, מפרים זה את זה. השכבות עליהם דיברה המומחית בחשיבה עיצובית, לסקר־דנגור, הלכו ונערמו. עוד מעט יתרוממו מספיק בכדי לגעת בזנבי העפיפונים העזתים.
מכל שלל הרעיונות וההמצאות, זה שתפס את עיני שייך לחבורת צעירים שהתהלכו בין באי הכנס בזקנים ובחולצות ממותגות. מדובר באנשי הסטארט־אפ החקלאי "משק 76", שהגיעו לשדרות כל הדרך מהקצה השני של המדינה, מושב שתולה שבגבול לבנון. "שמענו על הכנס לפני ארבעה ימים, ומאז לא ישנו", סיפר לי אחד מהם בעיניים אדומות. "עבדנו בלי הפסקה על הפתרון שלנו כדי להגיע לכאן מוכנים".
הסטראט־אפ, שמייסדיו הם טל חתן, דניאל חתן ויניב סנה, מגיע מעולם החקלאות האוטונומית. "יש לנו אלגוריתמים שמבוססים על זיהוי תמונה באמצעות בינה מלאכותית", מסביר לי אחד החברים. "הרעיון הוא לתת עיניים ומוח לרובוטים ולדעת להשתמש בזרועות שלהם למטרות חקלאיות, כמו קטיף וזיהוי מחלות. גידול מזון ללא מגע יד אדם".
האלגוריתמים של "משק 76" יודעים לזהות כנימות על עלי חסה ועגבניות בשלות, אבל בימים האחרונים הם לימדו את עצמם לזהות גם עפיפונים. "עפיפונים זה הרבה יותר קל", מתלהב סנה, איש המחשבים של הקבוצה. "פשוט הורדתי למחשב סרטונים של עפיפונים ותמונות של עפיפונים, והמערכת ישבה על כמה מאות אלפי תמונות ולמדה לזהות עפיפון".
המערכת, הפשוטה למדי, משתמשת בחומרה ביתית, כמו מצלמה רשת שאפשר להשיג בכל חנות מחשבים בפחות מ־100 שקל. "לא כמו המצלמות של רפאל בעשרת אלפים דולר", אומר סנה. "המצלמות האלה יודעות גם לתת לך נ.צ של העפיפון, ואתה יכול להרכיב עליהם קרן לייזר או תותח שיירה לעבר העפיפון או הבלון".
וכך, על אף שהוא מבוסס על טכנולוגיה מתקדמת של בינה מלאכותית, הפתרון של החבר'ה מ"משק 76" הוא זול, זמין ויעיל. "הגענו לכאן כי שמענו שהדרום נשרף", הם אומרים. "אנחנו מגיעים מתחום החקלאות, ומה שנשרף פה זה שטח חקלאי. אז החקלאות משיבה אש".
הכנס שנערך בשבוע שעבר בשדרות הוא רק נקודת ההתחלה, לא הסיום. מתוכו ישלפו המארגנים כמה רעיונות מוצלחים וינסו לפתח אותם לפתרון אמיתי. בין ההצעות שהוחלט כי כדאי להשקיע בפיתוחן, מגיעים רעיונות מתחום הלייזר והרחפנים, וגם שימוש במצלמות של "משק 76".
"הידע נצבר, נוצרו חיבורים וקשרים וזה השלב הראשון", אומר אלשיך, יוזם הכנס. "עכשיו אנחנו מסכמים את התוצאות, נפרסם את הממצאים ונראה איך ממשיכים הלאה. אם אין לצבא או לתעשיות הצבאיות רעיון יותר טוב משלהם, אנחנו קוראים להם להצטרף אלינו".
