רחובות שווייץ התמלאו שלשום בערב בהמוני אנשים שחגגו בטירוף את ה־1:2 הדרמטי על סרביה. שנים שהמדינה לא חוותה התפרצות שמחה ספונטנית כזו, בטח לא בגלל כדורגל.
אבל הרבה מעבר לניצחון, סיפור המשחק היה פוליטי. הגיבורים הם שני הכובשים של הנבחרת השווייצרית – גרניט ג'אקה (52) וג'רדאן שאקירי (90) – שציינו את השערים בתנועת נשר דו־ראשי המסמלת את דגל אלבניה. אמנם מוצאם של השניים מקוסובו, אך הסמל מייצג את כל בני המיעוט האלבני. שאקירי אף משחק עם דגל שווייץ על נעל אחת (זו שאיתה כבש) ודגל קוסובו על השנייה.
אלא שהחגיגה הכפולה לא התקבלה יפה בשתי המדינות שיוצגו על הדשא. ההתאחדות הסרבית הודיעה כי תדרוש מפיפ"א להעניש את שני השחקנים. שני האלבנים האלה כבשו נגד אותה סרביה, שמסרבת להכיר עד היום בעצמאותו של החבל שלה לשעבר, שהכריז על עצמאות לפני עשור. קוסובו מורכבת מ־1.8 מיליון תושבים, כמעט כולם אלבנים אתנית. "אלה היו רק אמוציות", ניסה שאקירי להנמיך את גובה הלהבות, אבל החגיגה השנויה במחלוקת שלו ושל חברו עוררה, כאמור, סערת ענק שאיימה להצית מחדש את הלהט והשנאה של עמי הבלקן.
בשווייץ האוהדים מפוצלים בין חוסר אכפתיות, כעס גדול לבין ניסיון להבין את הרקע למעשה. היו כאלה שטענו כי על שאקירי וג'אקה להתבייש ודרשו מהם לכבד את הנבחרת השווייצרית, שגם ככה מורכבת ממהגרים ובני מהגרים רבים. אחרים טענו כי הם מתעקשים בתוקף להשאיר את הפוליטיקה מחוץ לדיון, והיו גם כאלה שתמכו.
את הביקורת החריפה ביותר ספגו שני הכובשים דווקא מהתקשורת השווייצרית. "יש להם כישרון נדיר, אבל אין להם רגישות פוליטית ומודעות חברתית", ציין ה"נויה צירכר צייטונג" מציריך, בעוד ה"בליק" היותר עממי כתב ש"השניים שיחקו עם המון לב אבל שכחו לשמור על קור רוח כשחגגו – וזה הפגם הגדול של ערב כל כך נפלא". שאקירי וג'אקה, שיחד עם חברם לנבחרת ואלון בהראמי מייצגים את המיעוט האלבני הקוסוברי בשווייץ, היו צריכים לקחת בחשבון שבמדינה שבה נולדו או שאליה היגרו כפליטים, גרים רבים שהם גם בני הקבוצות האתניות האחרות המעורבות בסכסוך הבלקן. כדי להבין את הרגישות צריכים להסתכל על מוצאם של שחקני הנבחרת השווייצרית, כאשר 15 מתוך 23 הם מהגרים או ילדי מהגרים. חלקם ממדינות אפריקה, אחד אלבני ממקדוניה אבל גם בוסנים וקרואטים. כלומר, נבחרת שכולה מאוחדת סביב דגל שווייץ, אך הלב חצוי.
בשווייץ הכדורגל ובעיקר נבחרת הכדורגל הצליחה לאגד בתוכה הרבה לאומים וסכסוכים אתניים ולחזק את המשותף לעומת השוני. בבלגיה המפוצלת והמפולגת היסטורית בין הפלמים לוואלונים הסיפור קצת שונה, שם המדינה הצליחה להתאחד סביב בני המהגרים שלה. רומלו לוקאקו, בן למהגרים לקונגו, הוא השם החם אחרי שכבר כבש ארבעה שערים. והוא לא היחיד. אחיו ג'ורדן משחק גם הוא בנבחרת שמחוזקת בעוד יוצאי קונגו כמו וינסנט קומפאני, דדריק בויאטה וכובש שער נוסף אתמול לבלגים, מיצ'י בטשואיי. אליהם מצטרפים מרואן פלאיני ממוצא מרוקאי, עדנאן ינוזאי (עוד מקרה של בן למהגרים אלבנים מקוסובו), נאסר שאדלי ממוצא מרוקאי ומוסא דמבלה בעל השורשים ממאלי. שלד אפריקאי מגוון שהפך לבלגי כל כך ומאחד.
והנה עוד נתון מדהים מהמונדיאל. אחד מכל עשרה שחקנים לא נולד במדינה אותה הוא מייצג. ניקח לדוגמה את נבחרת מרוקו, ש־17 מתוך 23 שחקניה שלה לא נולדו במדינה. שמונה נולדו בצרפת, חמישה בהולנד, שניים בספרד, אחד בקנדה ואחד בבלגיה. בעוד בני גילם כבשו בסערה את נבחרות המדינות בהן נולדו, הם עשו את הדרך חזרה למולדת אבותיהם. בנבחרת סנגל תשעה שחקנים שלא נולדו בה, כך גם בטוניסיה. בשווייץ מדובר בשמונה שחקנים. בצרפת, שכבר 20 שנה מרכיבה את השלד שלה ממהגרים ובני מהגרים, מדובר כבר כמעט לגמרי בדור ההמשך, ורק שני שחקנים בנבחרת הטריקולור לא נולדו בה. שחקני נבחרת גרמניה כולם נולדו במדינה, למרות שגם כאן כשליש מהם בעלי רקע זר.
