בנימין טללה (40), בוגר ישיבה באור עציון, עובד כמדריך בכפר נוער ורב מחתן, עם אישור מהרבנות ותעודת הסמכה. אבל בחלק מהמועצות הדתיות, מקשים עליו בכל פעם שהוא מבקש לחתן זוג. הסיבה לדבריו היא מוצאו - יוצא אתיופיה. "ברבנות מעדיפים את האנשים שלהם. אני צריך להביא כל מיני אישורים ולא נותנים, נותנים כל פעם תירוץ אחר. כשיש מישהו אחר, אם הוא לבן, נותנים בלי בעיה", אומר טללה ל"ממון". "אני נאלץ לדחות בקשות לחתונות. מבקש ממישהו אחר לחתן אותם. תלמידים שלי מזמינים אותי לחתונות ואני לא יכול לחתן, אבל אי־אפשר להילחם לבד בממסד כזה ענק". טללה, לדבריו, נתקל באפליה בעוד נושאים. "לפני כמה שנים רציתי להכניס את הבן לתלמוד תורה, וביקשו ממני גיור עוד פעם כי אני לא מספיק יהודי", הוא אומר. "אני נשוי, יש לי תעודת רב, וזה לא מספיק להם. כלום לא עזר. החברים שלי התימנים, הילדים שלהם למדו שם".
עו"ד אלעד קפלן, מנהל המחלקה המשפטית בארגון "עתים", שמסייע גם לטללה, מסביר כי האפליה כלפי יוצאי אתיופיה חמורה במיוחד בכל הקשור לשירותי דת. "שוב ושוב אנחנו נתקלים בזה, במסווה של 'יהדות', וזה פוגע בזכויות יסוד ומנוגד לחוק שוויון הזדמנויות", הוא אומר. "מצב בו נמנע מרב ממוצא אתיופי לערוך חופה וקידושים צריך להפריע לכל אזרח, ובפרט לשומרי תורה. זה פשוט חילול השם". גם זיוה מקונן־דגו, מנכ"לית האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, אומרת: "המון גופים נותנים שירותי דת, ובשם הדת יכולים לעשות מה שהם רוצים. זו פגיעה באנשים שכל העוון שלהם הוא שהם בצבע שחור".
והמקרה של טללה אינו היחיד. עו"ד קובי אווקה־זנה ממשרד המשפטים, ראש היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות, פוגש אינספור מקרים של יוצאי העדה. לדבריו, היחידה מקבלת פניות על אפליה ממסדית, ולצד טיפול פרטני פועלת מערכתית למיגור התופעה. כמו כן, היא מהווה מוקד ידע ומידע בנושא. "הגיע צעיר שנפסל בידי משגיח כשרות באולם אירועים בטענה שאינו יהודי", הוא מספר. "אחר התקבל לעבודה במשרת 'ייצוג הולם', וטען שפוטר כי נגמר החוזה של 'ייצוג הולם', ולא צריך אותו אלא רק לצורך זה. עובד בעירייה תיאר איך המנהל והגזבר מתנכלים לו, כולל אמירות גזעניות והשפלה מכוונת מול לקוחות ועובדים אחרים. אחד מביטויי הגזענות המובהקים הוא אפליה בתעסוקה, וכלפי יוצאי אתיופיה היא קיימת ומושרשת. צריך לגבות מחיר כבד ממעסיק מפלה".
המקרה של יינות ברקן, שנחשף השבוע בחדשות כאן11, הוא רק קצה הקרחון. ביקב אמנם החזירו לעבודה את העובדים יוצאי אתיופיה אחרי הרעש הציבורי, אבל אף שמאבקם של בני העדה ארוך שנים, מצבם בשוק התעסוקה לא משתפר.
לפי דו"ח הלמ"ס האחרון, חיים בארץ כ־144 אלף יוצאי אתיופיה, כ־85 אלף מהם (59%) נולדו באתיופיה והיתר בישראל. ריכוזם הגדול ביותר הוא בנתניה (כ־11 אלף תושבים), ראשון־לציון (8,200), באר־שבע, פתח־תקווה ורחובות. הנתונים עגומים: אף ששיעור המועסקים הוא 83.6%, לרוב מדובר במשרות זוטרות. 9.3% בלבד עובדים במשרות צווארון לבן, לעומת 23% מהערבים, 33% מעולי בריה"מ, 38% מהמזרחים דור שני, 52% מהישראלים דור שלישי ו־59% מהאשכנזים דור שני. במשרות צווארון כחול, התמונה הפוכה - 28% מיוצאי אתיופיה מועסקים בהן, לעומת 6.5% מהאשכנזים דור ראשון. בתפקידי מכירות, שירותים ופקידות יוצאי אתיופיה מובילים בענק: 69% מהם עובדים במשרות כאלו, לעומת 33% אצל הערבים ו־20% בקרב האשכנזים דור שני. לפי מרכז אדוה, שכר ממוצע נטו של יוצאי העדה הוא 5,185 שקל, פער אדיר מול הנתון הכללי: 8,649 שקל. הכנסות משק בית ברוטו עומדות על 12,294 שקל, לעומת 19,118 שקל בכלל האוכלוסייה.
והקושי מתחיל עוד לפני שמתחילים לעבוד. ב־2016, שיעור הניגשים לבגרות מבין תלמידי י"ב יוצאי אתיופיה היה 89%, אך שיעור הזכאות לבגרות, היה רק 55%, לעומת 76% בחינוך הממלכתי. בין העומדים בדרישות הסף של האוניברסיטאות רק 33% מיוצאי אתיופיה, לעומת 66%. לפי דו"ח מרכז אדוה, רק ל־17% מהם יש תואר אקדמי, לעומת 55% אשכנזים דור שני, ו־50% לילידי ישראל דור שלישי. בין יוצאי העדה, רק ל־57% יש מחשב ביתי, לעומת 78% באוכלוסייה הכללית, ורק ל־55% יש אינטרנט (לעומת 75%).
הנתונים מצטרפים לדוח של המרכז להעצמת האזרח על נוכחות דלה בשירות המדינה, זאת למרות זינוק של 76% תוך עשור. כך, אף ששיעורם של יוצאי אתיופיה באוכלוסייה עומד על כ־1.7%, ב־2016 היו הרבה גופי ציבור ומשרדי ממשלה הרחק מתחת למינימום בחוק ייצוג הולם, שאמור לשקף שיעור זה. ברשויות מקומיות, למשל, רק 1.3% יוצאי אתיופיה. במשרדי הממשלה ויחידות הסמך, כמו בתי חולים, השיעור הוא 2%, בגלל ייצוג עודף במשרות זוטרות. בבנק ישראל ומד"א, הנתון הוא 0.72% מהעובדים. ברשות ניירות ערך, ברשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים ובאקדמיה ללשון העברית, אין ולו יוצא אתיופיה אחד, וכך גם במשרד לשוויון חברתי, ברבנות הראשית, במשרד התקשורת, במערך הסייבר וברשות להגנת הצרכן.
גם ברשויות מקומיות עם שיעור גבוה של יוצאי העדה בין התושבים, הדבר לא מתבטא בקרב עובדי העירייה. באשקלון 4.8% יוצאי אתיופיה אך רק 1.2% הועסקו בעירייה ב־2016. במבשרת ציון הם 6.1% מהתושבים ורק 1.1% מעובדי העירייה. במגדל־העמק (3.6%) ובנתניה (5.5%) אין ולו יוצא אתיופיה אחד עובד עירייה. לדברי עינת פישר־לאלו, מנכ"לית המרכז להעצמת האזרח, "מחויבותה של המדינה לייצוג הולם של יוצאי אתיופיה לא יכולה לבוא לידי ביטוי רק בתיקוני חקיקה או בעמידה חלקית ביעדים מספריים. המצב שבו אין ייצוג הולם, או שהוא רק מספרי וטכני ולא בכל הדרגות והתפקידים, לא מקיים את ההתחייבות החוקית והערכית למגזר זה ולציבור כולו".
עו"ד מרים כבהא, נציבת שוויון הזדמנויות בעבודה, אמרה ל"ממון" בהתייחס לנתונים כי, "האפליה נגד יוצאי אתיופיה היא רעה חולה שיש למגר. לשם כך צריך לקרוא לה בשמה - כפי שעשה הרב הראשי, יצחק יוסף, במקרה של יינות ברקן. הנציבות מבררת את המקרה. רק אם נשמיע קול ברור, נוריד את האפליה והגזענות מסדר היום. יש יוצאי העדה שמגיעים לעמדות מפתח - כעת התבשרנו על מינויה של עו"ד אושרה פרידמן כסמנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה במשרד לשוויון חברתי - אבל הדרך עוד ארוכה". ואילו עו"ד וח"כ פנינה תמנו־שטה (יש עתיד), אמרה: "צבע עורנו הפך בידי חשוכים לכלי לתיוג, ניגוח ואפליה. יש לעקור מן השורש את הדרת האחר בשל שונות צבע העור וסטיגמות, וקודם כל אצל מי שמתיימרים לקחת בעלות על היהדות. והמאבק הוא לא רק של יוצאי אתיופיה. זה מאבק על דמותה וערכיה של מדינת ישראל".
כשביקשנו תגובה בעניינו של טללה מסר המשרד לשירותי דת, כי "לאחר בדיקה, הרב טללה אינו מופיע ברשימת עורכי חופות של הרבנות הראשית לישראל, ולכן לא מאפשרים לו לסדר חופות וקידושין, בהתאם לנהלים. הטענה לאפליה על רקע עדתי אינה נכונה במקרה דנן כי הוא לא ברשימה". יצוין כי טללה הציג לנו את התעודה שלו כעורך חופה וקידושין, שחתומה על ידי הרבנים הראשיים, אך במשרד אמרו עליה שזה לא מוסמך מבחינת הרבנות, אלא "רק מסמך הלכתי".
מהרבנות הראשית נמסר: "הרב בנימין טללה אינו מופיע ברשימה הארצית לעורכי חופה וקידושין ולא מוסמך לערוך חופה וקידושין על ידי הרבנות הראשית באופן קבוע. הוא גם לא הגיש בקשה לקבלת אישור קבוע לסידור חופה וקידושין, על כן לא ניתן לדעת אם הוא עומד בקריטריונים לקבלתו. אין כל קשר להשתייכותו העדתית לאי אישורו כרב עורך חופות. כל רב נדרש להגיש בקשה לעריכת סידור חופה באופן קבוע, ובקשתו נבחנת בהתאם לקריטריונים. כיום מורשים לסדר חופה מעל 20 רבנים מהעדה האתיופית, וב־2018 יתמנו עוד כ־20. בקשה לאישור זמני מוגשת לרב המקומי, ונבחנת לגופה ועל פי שיקול דעתו".
ישראל היא אומת החדשנות, או כמו שענף ההיי־טק המקומי אוהב להגדיר את עצמו, באנגלית כמובן: "סטארט־אפ ניישן". את ההיי־טק ממלאים טובי המוחות, אלה שנהוג לראות ליד תמונתם המחויכת בקורות החיים (סליחה, CV) את המספר 8200, או צירוף עמום כמו "יחידה טכנולוגית". תחת השכלה יופיע M.sc במתמטיקה, מדעי המחשב או גיאופיזיקה מהטכניון, האוניברסיטה העברית או מכון ויצמן, ומתחת לכישורים יופיעו מילים מוזרות כמו SQL, python ו־++C. מלח הארץ, במלוא מובן המילה.
אלא שהצבע של המלח, כידוע לכולנו, מעט שונה מזה של הפלפל, שזוכה למעט פחות הערכה. לפלפל הארץ לא הייתה פריווילגיה לשרת במודיעין. בקו"ח שלו, שלרוב כתובים בעברית מעט רצוצה, כתוב גבעתי או מג"ב, ותחת השכלה, כתוב במקרה הטוב "בגרות מלאה", ובמקרה הרע "בגרות חלקית". תחת סעיף הכישורים, יופיע כנראה קורס אבטחה או רקע בעבודה פיזית, ואולי איזו עבודת שכר מינימום כלשהי לתבל את העניין.
רק השבוע הכריז משרד החינוך על הכפלת מספר לומדי 5 יחידות במתמטיקה. נהדר. כשביקשתי לבדוק איך מתפלגים התלמידים גיאוגרפית, נעניתי שלא ניתן לקבל את הנתונים. למישהו יש ספק כי חלק נרחב מהגידול הוא בתל־אביב וגוש דן?
אומת ההיי־טק רצה קדימה, והיא לא מחכה לאף אחד. וזה נהדר, כי זה אחד המאפיינים של השוק שלנו. רק לא מזמן אמר לי מנכ"ל מנפאואר העולמית, שבכל פעם הוא מופתע לגלות שכשהוא משתתף בדיון על סייבר אי שם בעולם חצי מהמשתתפים בו הם ישראלים. מעמד עולמי כזה הוא באמת יוצא דופן. אבל בדרך שכחנו מישהו. את פלפל הארץ.
שרי הממשלה מתגאים בחברות שמגיעות לארץ ורצים לפגישות עם מנכ"לים, אבל כדי שקטר ההיי־טק הזה ימשיך לצמוח, הוא צריך להיות מגוון. וכדי שזה יקרה, המדינה צריכה להשקיע בילדים מגיל אפס, ולהמשיך עד גילאים מבוגרים, עם הכשרה מקצועית חינם ומתן שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה מהפריפריה, בדגש על יוצאי אתיופיה ושכבות מוחלשות.
בכיתות המתמטיקה, מדעי המחשב והפיזיקה בבתי הספר ובאוניברסיטאות נמצאים טובי התלמידים. הם לומדים משוואות, אינטגרלים, מטריצות ועוד כל מיני מילים שלרובנו נראות כמדע בדיוני. כשנגמר השיעור בכיתה, אתם כבר יודעים מי מנקה אותה, נכון? אז את התמונה הזו חייבים לשנות. והמדינה חייבת להשקיע כל משאב שיש לה, חינוכי־כלכלי־חברתי, כדי לסגור את הפערים. נחמד מאוד לרוץ קדימה, אבל צריך לוודא שכולם משתתפים במרוץ.
