יש אנשים שעבורם שהות ממושכת מתחת לאדמה, ואפילו שהות אינסופית, נשמעת כהתגשמות חלום ולא סיוט מהלך אימה. "בשביל מי שרגיל לזה, מערה יכולה להיות מקום מאוד סימפטי", אומר פרופ' עמוס פרומקין, מומחה בינלאומי למערות מהמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית בירושלים. "מבחינתי ודאי שזה כיף, אלא אם כן יש בעיה ספציפית של מחסור באוכל, קור או רטיבות.
"אני לא סובל במערה, אבל אנשים שלא רגילים לזה יכולים לסבול מעצם השהות במקום חשוך וסגור. זה יכול בהחלט לעורר לחץ נפשי. כשאני מכשיר סטודנטים אני מנסה להכין אותם לזה, אבל בכל זאת יש אנשים שמגלים שהם סובלים מקלסטרופוביה. אני הייתי ממליץ לתת לילדים בתאילנד טיפול פסיכולוגי אם אפשר גם עכשיו ובטח אחרי החילוץ. מי שעובר חוויה כזו יכול להיות נתון להשפעות מרחיקות לכת".
מהו הזמן הממושך ביותר ששהית ברצף מתחת לפני הקרקע?
"ארבעה ימים במערת לצו'גייה בניו־מקסיקו בארצות־הברית, שהיא לדעתי ולדעת רבים המערה היפה ביותר בעולם. רק הכניסה פנימה, שמצריכה גלישה בכמה פירים, אורכת יממה. יש מערות באורך של מאות קילומטרים שכדי למפות ולחקור אותן מוכרחים לישון בהם. בישראל מערת דורבן שבהר סדום היא מערה שמאוד קשה להיכנס אליה, אז כשמיפינו אותה עבדנו עד שנפלנו מהרגליים מרוב עייפות, נרדמנו בתוכה והמשכנו למחרת".
מה מושך אותך למערות?
"המערה היא כמו קופסה ששומרת בתוכה הרבה דברים שבחוץ נהרסים - כמו ממצאים ארכיאולוגיים או תופעות גיאולוגיות וביולוגיות ייחודיות. מלבד העניין המחקרי יש עניין של הסקרנות האנושית - לגלות מקומות שרגל אדם עוד לא דרכה בהם. היום די קשה לאנשים למצוא מקומות כאלה על פני השטח בהרים הגבוהים, כי כבר טיפסו עליהם. במערות יש עוד הרבה מה לחקור ולגלות.
"אנשים גם מתלהבים ממערות בגלל היבטים אסתטיים. זה פשוט יפה. נטיפים, זקיפים ועוד תופעות מהפנטות ביופיין. זה גם סוג של ספורט שבו מאמצים את כל שרירי הגוף כי יש בו שילוב של טיפוס וזחילה. בעיניי זה ספורט מאוד מתגמל, ומעניין יותר מסתם לצאת להליכה. גם חוקרים, גם עושים כושר וגם רואים דברים יפהפיים שאף אחד לא גילה".
בישראל יש מערות שמוצפות בשיטפון?
"בהחלט. המערה הארוכה ביותר בישראל היא מערת מלח שאורכה הכולל הוא שמונה ק"מ. היא בעצם נחל תת־קרקעי בדומה למערה בה לכודים הילדים בתאילנד. בעת שיטפון היא מוצפת במים. לפני שנכנסים למערות שהם נחל תת־קרקעי, שיש בהן שיטפונות בזק כמו המערה בתאילנד או כמו מערת המלח בישראל, צריך לברר מה התחזית. אם יש סכנה לגשם אסור להיכנס. אצלנו השיטפונות הם לזמן קצר, של כמה שעות עד יום, בשונה מאזור המונסונים בתאילנד ששם השיטפון יכול להימשך חודשים".
למה בעצם לא אוסרים כניסה למערות?
"בארצות לחות יש עשרות מערות כאלה. בישראל רשמית אסור להיכנס למערה בהר סדום, לפחות אם שואלים את הגורמים הרשמיים. יש גם שלט במקום. אבל אנשים לא מצייתים לשלטים. אני לא מאמין באיסורי כניסה גורפים למקומות שהם לא באמת מסוכנים, רק כדי לכסות את הגורמים האחראים. כאשר אתה אוסר את הכל, נוצר אפקט הפוך. זה בעיניי מה שקרה באסון השיטפון בנחל צפית. אם הכל אסור, אז עדיף לא לשאול. צריך לחנך לחשיבה ולברור תחזית. בסוף הצעירים הישראלים יוצאים לטייל בתאילנד או בדרום אמריקה, ושם אין מי שיאסור עליהם".
הווי סביב הפינג'ן
המערה בהר סדום שעליה מדבר פרומקין, ואותה הוא גילה וחקר, מכונה מערת מלח"ם על שם המרכז לחקר מערות שאותו הקים. ראשי התיבות, כך צחקו מגליה, גם מתאימה לאופייה – מערת מלח מדהימה. מדובר במערה קסומה במיוחד, שבה נטיפים וזקיפים ממלח טהור. את המלח"ם הקים פרומקין בעפרה שבה הוא מתגורר ב־1981, והוא מרכז, תחת חסותה של האוניברסיטה העברית, את תהליך הגילוי, המיפוי וחקר המערות בישראל.
לצד אנשי המקצוע במלח"ם פועלים גם מתנדבים, כאלה שסובלים מקדחת מערות – לפעמים גם תרתי משמע. ב', איש מערות המבקש להישאר אנונימי, הוא אח במקצועו. בין משמרת למשמרת הוא מטפס וזוחל במערות. מכור לזה. פרומקין אומר עליו כי הוא אחד מהמתנדבים הפעילים ביותר של המרכז. "הייתי חולה שלוש פעמים בקדחת המערות", אומר ב' במבטא רוסי. "השבוע השתתפתי בחפירה ארכיאולוגית בגבול לבנון שבה הוצאנו ממערה קנקנים שלמים בני 2,000 שנה. אבל אני בשום אופן לא מדבר על מה שאני עושה. זה לא דברים שמדברים עליהם".
הסיבה למסתורין היא חלק מובנה בסיפור. מי שמגלה מערה לא ממהר לפרסם את מיקומה. למה להתחלק עם עוד אנשים בתהילת הגילוי, אם אפשר ליהנות לבד? ענף הספלאולוגיה (תורת המערה) מתמודד עם סתירה פנימית. מצד אחד רוצים המערנים לחנך צעירים לאהוב את התחום ולחפש עוד מערות, מצד שני כל כניסה למערה, גם של החוקר המיומן ביותר, פוגעת בה. הסתירה הזו, כמו גם התחרותיות, יוצרת מלחמות ופוליטיקות בין מועדוני המערנים. כן. יש דבר כזה בישראל.
ההתמכרות של איתי שקולניק (39) למערות החלה בתקופת הצבא. "טיילתי לא מעט בסופ"שים, כדי לנקות את הראש. ביום חם יצאנו לטיול בשפלת יהודה, ונקלענו לשרב כבד. חיפשנו מקום מפלט לנוח בו ולהסדיר את הנשימה. ראינו סימון במפה של מערה. לא ידענו כלום על מערות אבל החלטנו ללכת. אי אפשר היה להיכנס עם התיקים כי זו הייתה מחילה מאוד צרה. נכנסו פנימה, ומאז נדבקתי בחיידק.
"ראיתי שהמחילה ממשיכה וממשיכה. הטבע יוצר כאלה הסתעפויות ומבוכים שזה פשוט וואו. בדיעבד התברר לי שזו מערה שנקראת מערת מדרס. באופן סימבולי לפני שנה או שנתיים, יצא לי לסייע לחפירות ארכיאוליגות באותה מערה. חשפתי שם גם מערכת חדשה. סגרתי מעגל".
שקולניק, שייסד את "מועדון המערות הישראלי" הוא יועץ עסקי במקצועו מהשרון. "בסופי שבוע אני פושט את החליפה והעניבה, שם על עצמי חליפת מערות ויוצא לחגוג. נחשפתי לרעיון של מועדון מערות כשגרתי שנתיים בספרד. שם ובכלל בעולם זה מאוד מפותח, אז החלטתי להשקיע בפיתוח דומה גם אצלנו. הסגנון של המועדון שלנו הוא יותר חברתי, יש הרבה דגש על הווי מסביב, על הפינג'ן".
שקולניק הוא איש החבלים שבחבורה, בין השאר גילה את סודות המקצוע ליחידת יהל"ם. "העברתי אימונים לצבא ואני גם משתדלת לסייע לארכיאולוגים שמתקשרים אלי ומבקשים לסייע להם לרדת למערה ולאבטח אותם מבחוץ בזמן שהם תלויים באוויר וחופרים. תורת הכניסה והיציאה ממערות שונה מסנפלינג רגיל. הכל הרבה יותר עדין ואיטי. בשיטות האלה משתמשים כעת בחילוץ בתאילנד. יש לנו קורסים ללמד ספציפית את התורה הזו".
מועדון המערנים הגדול בארץ מכונה "מועדון שוחרי המערות בישראל", ומייסדו הוא יואב נגב, איש היי־טק במקצועו. "יש מערות שאנחנו משתדלים מאוד לשמור בסוד את מיקומן בגלל רמת הרגישות שלהן. אם אני מספר רק לאדם אחד, הוא יספר רק לעוד אחד ותוך רגע כל המדינה יודעת על זה. ואם זה מערות מיוחדות ויפות הן עלולות להפוך למוקד עלייה לרגל", מסביר נגב את נוהלי החשאיות בענף.
"כל מה שהמערה מכילה – הדומם והחי – לא רגילים לראות בני אדם. יש מערות עם ממצאים ביולוגיים רגישים במיוחד להפרעות כמו עטלפים בעונת הפריון, עכבישים וסלמנדרות. כאשר אני מוצא מערה רגישה אני מעביר את המידע רק למלח"ם. באותו אופן, גם הצד השני לא ישתף אותי בגילויים שלו. אם פיספסתי מיפוי של מערה וכניסה אליה לצורך מחקר, כי לא הזמינו אותי או כי לא יכולתי להגיע, לא אכנס אליה רק בשביל להשביע את יצר הסקרנות. אסתפק בתמונות שאחרים צילמו. אני לא נכנס למערה רק לתועלתי האישית".
פעילות המועדון כוללת קבוצת פייסבוק סגורה שבה חברים 1,840 חברים. ישנן פעילויות הפתוחות לכולם - כמו הכשרות טיפוס וגלישה ייחודיים למערות וטיולים למערות לא רגישות – וישנן פעילות המיועדת רק ליודע ח"ן, כמו למשל הוצאת מוצגים ארכיאולוגיים, שהתבצעה ביום שישי האחרון מתוך מערה אי שם בראש מצוק תלול בגבול הלבנון. "היה ממש מרגש להיות תלוי על חבל בן שמיים וארץ עם קנקן ענק בן 2,000 שנה על הגב", מתאר נגב. "מאחר שאני מ"פ בצבא, ומדובר במקום רגיש ביטחונית, סייעתי בתיאום מבצע החפירה".
הקרב על הבכורה
אחת הפעילויות החשובות שיזם נגב היא מיפוי מחודש של מערת מלח"ם באמצעות ארגון משלחת של מועדון מערנים מבולגריה. "מערת מלח זה דבר נדיר מאוד בעולם", מסביר נגב. "בישראל יש את ריכוז מערות המלח הגדול בעולם. אחרי שפרופ' פרומקין מצא את מערת מלח"ם בשנות ה־80, חוקרים איטלקים מיפו כ־6,000 מטר מתוכה. זה היה מיפוי סכמתי בכלים מיושנים, אך הוא העניק לה את ההגדרה 'מערת המלח הארוכה בעולם'. ב־2006 נמצאה באיראן מערת 3N שהאורך הכולל שלה שמופה הוא 6,700 מטר, ואז הבכורה עברה רשמית לאיראן".
נגב, שלא יכול היה להשלים עם אובדן התהילה, בטח לא לאיראנים, חשב שכדאי לארגן מיפוי מחודש של המערה. "פניתי לראשת מועדון מערות בבולגריה. ומפה לשם אירגנו משלחת בינלאומית למיפוי המערה. התחלנו בחורף האחרון ועוד לא סיימנו את המלאכה. אנחנו ממשיכים את המיפוי בינואר הקרוב, ואין ספק שאז נוכל לפרסם את המיפוי, ולקבל את הגושפנקא הרשמית שמערת מלח"ם היא המערה הארוכה בעולם. אנחנו מקווים שהאיראנים לא מכינים לנו הפתעות נוספות".
נגב משתתף בעצמו במשלחות מיפוי ומחקר לארצות אחרות. "חזרנו לפני שלושה שבועות ממשלחת בקירגיזסטן. היינו בטורקיה השנה ובספטמבר נהיה בבולגריה", הוא מספר. המסעות מסביב לעולם נעשים בהתנדבות מלאה, והכל על חשבון המערן החובב.
מפעם לפעם, בין זחילה לטיפוס, נגב נזכר גם לעבוד. "יש מתח תמידי בין העבודה והמשפחה לבין התחביב השואב הזה. מוצאים את הדרך. אין ברירה. זה משהו שאי־אפשר לחיות בלעדיו. למרבה הפלא, יש חברת סטארט־אפ מדהימה וגמישה שמעסיקה אותי. זה הכי רחוק ממערות שאפשר לדמיין, אבל זה פרנסה מעניינת שתומכת כלכלית בתחביב היקר הזה".
נראה שהיית מוכן לשלם הרבה כדי להיות חלק מהדרמה בתאילנד.
"וואו. זה מטורף. אני לא יודע מי הבמאי שיצר את הסרט הזה. האמת שלא חשבתי שהם נותרו בחיים. מאוד התרגשתי שמצאו אותם. אני מאמין שלילדים האלה תהיה חוויה מטורפת לספר לילדים ולנכדים שלהם".
