בעקבות הקיץ שהמתין בסבלנות לסיום המונדיאל, אני רוצה להקדיש כמה מילים לחופים שלנו. אלה שנראו מבעד לעדשות המצלמות, שהותקנו על המסוקים בג'ירו ד'איטליה שהתארח אצלנו בחודש מאי האחרון, כפנטזיה של צלילות כחולה, וכיום באמצע חודש יולי טובעים בזבל. נשאיר לרגע מחוץ לשיח את זיהום מי הים בשפכים ממפעלים או מביוב מזדמן. רק נאמר שמשרדי הממשלה והרשויות המקומיות שהשפכים והים בתחומי אחריותם, לא לוקחים אחריות ומפילים אותה אלה על אלה - והתוצאה היא שרוב הזמן מי הים מלוכלכים, ויש ימים שהם ממש מזוהמים ומסוכנים לרחצה לציבור ולחיי האוכלוסייה הימית.
אבל אנחנו באנו להתיישב על החול, אם נמצא מקום פנוי בין שיירי האוכל, הבקבוקים הריקים, שברי הכיסאות, פיסות גלשני הקלקר ושקיות הניילון, שיוכתרו כאן כפריט הזבל הרע מכולם. הן מציפות את החופים כמו להקות ענק של מדוזות מלאכותיות, נכרכות במושבות הצמחייה הימית ואורבות לדגים. למה לא מנקים, תשאלו? אז זהו, שמנקים, כל הזמן מנקים, אבל עובדי הניקיון לא עומדים בקצב התרבות הזבל.
כל שנה אני פוגשת על החוף צבי ים גדולים ויפים, שתוחלת החיים שלהם עשויה להגיע להרבה יותר מ־120 שנים, המוצאים את מותם בדמי ימיהם. בגללנו, ההולכים על שניים, אדוני החוף, שתקועים עם באג תרבותי של זבלנים כפייתיים, כאילו מדובר בפגם גנטי שאינו ניתן לשינוי. עד לפני כעשור נהגו הסינים לירוק ברחוב. היריקות היו חלק אינטגרלי מהתרבות הסינית, עד שהתברר להם שמבקרים ותיירים המגיעים לארצם נגעלים מהנוזלים שהם אוגרים בחלל הפה ופולטים לשלוליות קטנות במרחב הציבורי. ב־2008 אירחה סין את האולימפיאדה, ולקראת בואם של המוני התיירים למדו הסינים לבלוע את הרוק. הגמילה נעשתה באמצעות חינוך והטלת קנסות כבדים על היורקים, והתוצאה הייתה הצלחה רבתי. היום המבקרים בסין מדווחים שהגמילה הושלמה והרחובות יבשים.
אז למה אנחנו לא מלמדים את הזבלנים לבלוע את הניילונים? כלומר, למה אצלנו לא מטילים קנסות על מזהמי הסביבה, ולפני שמלמדים חמש יחידות מתמטיקה פותרים את הבאג התרבותי שתוקף כל חלקה יפה בארץ? התשובה מרגיזה בפשטותה. אנחנו עסוקים, בעיני עצמנו, בעניינים חשובים יותר, מהסוג שאנו מגדירים קיומיים, והם תמיד יותר קריטיים מזיהום הסביבה, כמו תאונות דרכים, רקטות או עפיפונים דליקים, שגם אותם אנחנו לא מצליחים למגר. ואם להיות ספציפיים, אין לנו יומרות לארח את האולימפיאדה הבאה (אנחנו מסתפקים באירוויזיון), ובאופן כללי בסדרי העדיפויות הממשלתיים הדאגה לשמירה על הטבע היא בין הנושאים האחרונים, הרבה אחרי תקצוב פקחי הכשרות בפסח בבתי החולים.
בימים אלה חגיגת המונדיאל הסתיימה. מי שלא מבין כדורגל, יכול היה להשתתף בחוויה אנתרופולוגית מופלאה שבסופה - עם כל הכבוד לצרפת, ויש כבוד - בחרתי את יפן כקבוצה המנצחת שלי. מעבר למשחק הקבוצתי הנחוש והכושר הגופני המצוין של השחקנים, התגלתה לעיני העולם כולו התרבות היפנית במיטבה. הקידה של השחקנים לקהל האוהדים בתום המשחק שבו הפסידו לבלגיה ונשלחו הביתה, מראה האוהדים היפנים האוספים את הזבל ביציעים, וחדר ההלבשה המצוחצח שהשאירו שחקני הקבוצה היפנית לפני שעזבו - כל אלה עוררו השתאות מקצה אל קצה. לא נראה לי שלמישהו יש ציפיות משחקני הכדורגל בארץ שישטפו את חדרי ההלבשה. אבל גם לפנטזיות צריך לתת קצה חוט ואפשר לטפח תקווה קטנה. תארו לכם יציעי כדורגל נקיים אחרי שהאוהדים עוזבים עם הזבל שלהם. ומכאן אפשר לרדת לחוף הים. תארו לכם איך החופים שלנו יכולים להיראות. מי קבע שנולדנו לחיות בזבל? √
