מוכרי הארטיקים הפכו לחלק מהנוף של חופי תל־אביב כבר בשנות ה־60 העליזות. חלקם עדיין בשטח.
יוסף רז־שלום (70) מוכר קרטיבים ושתייה קלה בחוף פרישמן כבר 52 שנים. ברוך גאדדי (71) קורא "ארטיק, ארטיק" בחוף גורדון 45 שנים. משה פרץ (78) מתהלך כבר 44 שנים בחוף עם השם הכי מטעה - חוף ירושלים. באותו חוף מוכר גם שמעון יזדי (62) כבר 41 שנים. על חוף פרישמן־בוגרשוב אחראי שמעון אלון (63), עם פז"ם "צנוע" של 35 שנים.
הם עובדים בשעות הכי חמות וקשות, מוציאים את גרונם בקריאות לרוחצים - בדרך כלל עם שלל מילים שמתחרזות עם "בננה", והם גם אלה שחתומים באופן לא רשמי על צמד המילים "אני הולך", איום שגורם לילדים לדמוע ולהורים לשלוף את הארנק.
אלא שההומור הופך עכשיו למציאות. "אנחנו עובדים קשה מאוד, וכמו שרואים, כבר התבגרנו", אומר רז־שלום. "בזמן שאני מנסה להתפרנס, מסתובבות בחוף עשרות מלצריות שמביאות שלגונים ושתייה קרה עד ללקוחות. המסעדות כובשות כל חלקה טובה. חלק מבעליהן אומרים שיש להם אישור מהעירייה, אבל האישור הוא רק בתחום המסעדה, לא לאורך כל החוף. בעירייה הפנו אותנו לפקחים, אבל הם לא עושים שום דבר".
גאדדי מוסיף: "הבריאות של חלקנו כבר לא מה שהייתה. אני עברתי ניתוח לב פתוח לאחרונה, וחזרתי מיד לים. אנחנו מבקשים להתפרנס, יש לנו משפחות ואין לנו פנסיה. אין כלום. אם בעבר היינו עובדים בחורף בניקיון ועבודות כאלו, היום גם את זה אין. אף אחד לא רוצה להעסיק אנשים בגילנו".
יזדי מספר ש"פעם היינו יושבים בחוף ואנשים היו באים אלינו. מלצר אחד לא הסתובב פה. היום אין כלום. ימים שלמים אנחנו הולכים, צועקים בלי הפסקה ולא מוכרים אף ארטיק. הפכנו שקופים בחוף".
אלון מספר שהגיע למקצוע כחלק משיקומו. "אני נפגע פוסט־טראומה ממלחמת יום הכיפורים. בזמנו נתנו לי לבחור בין למכור ארטיקים או לפתוח באסטה. בחרתי בים כי אהבתי אותו מאוד. היום הרסו אותנו. הרוכלות פה היא נגד התקנון של העירייה. לנו עשו בעיות עד שאישרו לנו להביא בן משפחה שיעזור לנו למכור, אז למה לא מתעקשים כך עם המסעדות? לא רוצים אותנו? שיתנו לנו פיצוי על השנים האלו ונלך הביתה. המקצוע הזה נכחד לצערי. אנשים עוד יתגעגעו ל'בננה לאילנה' וכל החרוזים שלנו. זה חוש הומור, זה תל־אביב של פעם, אנחנו הנוף של החוף".
בצר להם, פנו מוכרי הארטיקים הוותיקים לעורכת־הדין חיה מנע, אשר הגישה בקשה לעירייה למנוע מגורמים זרים להתחרות בהם, או להיכנס איתם למשא ומתן בנוגע לפיצוי שיינתן להם בהתאם לשנים הרבות שעבדו, ובכך, בצער רב, לשים סוף למקצוע שלהם.
אם דרישותיהם לא ייענו, הם מתכננים מחאה מול בנייני העירייה. "נגיע עם המשפחות שלנו", אומר פרץ, שיסתכלו לנו בעיניים, שיראו מקרוב את הכאב שלנו. לא נוותר במערכה הזאת. לא השאירו לנו כלום".
עו"ד מנע טוענת כי "אם עיריית תל־אביב רוצה לפנות את מוכרי הארטיקים מהחופים, עליה לפצות אותם על עשרות שנות עבודתם בחוף, על פי רישיון שניתן להם על ידי העירייה, שהפנתה אותם לעבודה זו. לא ייתכן שינסו להצר צעדיהם ולפגוע בפרנסתם. הם חלק בלתי נפרד מהנוף העירוני ומההיסטוריה של העיר. העירייה צריכה לסייע להם ולא לפגוע בהם".
מעיריית תל־אביב נמסר בתגובה: "העירייה פועלת להוזלת יוקר המחיה ולכן מפקחת על מוצרי המזון השונים הנמכרים במזנונים בחופים, וכמובן מעודדת תחרות שתסייע להוזלה. מוכרי הארטיקים קיבלו זכות למכור את מרכולתם בחופים, אך אין כל מניעה שהמסעדות ובתי־הקפה יציעו גם הם מוצרי מזון למבלים בחוף. המבלים מוזמנים לבחור אצל מי לקנות את המוצר הזול והטוב ביותר".
