"ותודה למוזיאונים בארץ שלא רצו אותי"

הפסלת אורנה בן־עמי עוד לא החליטה אם היא כועסת ומאוכזבת מהמוזיאונים בארץ, או מודה להם מקרב לב. את תערוכת הפסלים שלה - "חיים שלמים באריזה", שעוסקת בנושא פליטים, הציעה בשעתו למספר מוזיאונים בארץ וכולם סירבו. היום התערוכה שלה סובבת עולם, הוצגה כבר בבניין האו"ם בניו־יורק ובארמון האומות בז'נבה, כמו גם בשלושה מוזיאונים. בימים אלה היא שבה מהשקת העבודות שלה בתערוכה בדרום איטליה, ויש הזמנות נוספות במוזיאונים באירופה ובארצות־הברית.

"אומרים שאין נביא בעירו, וזה עצוב ומתסכל, אבל זה ממש מה שאני מרגישה", היא אומרת, ומוסיפה: "למען האמת, אני רוצה לשלוח מכתבי תודה למוזיאונים בארץ, שסירבו להציג את התערוכה, כי אם הם היו נענים - היא לא הייתה יוצאת לניו־יורק ולא הייתה זוכה להצלחה הנהדרת הזאת".

פליטה עם תיק מלא זכרונות. עבודה של בן עמי | צילום: רויטרס

לצד כל פסלי הברזל מוצגים צילומים של סוכנות רויטרס, המתעדים פליטים במקומות שונים בעולם. "בכוונה לא ציינתי ליד התמונות איפה הן צולמו, כדי להדגיש את האוניברסליות של הנושא", היא מסבירה. את המצוקה האנושית הקשה היא בחרה להעביר באמצעות פיסול חפצים: "כי הפליטים, כל החיים שלהם - העבר, הזהות, השייכות, כמו גם התקוות לעתיד - כולם בתוך תרמיל, מזוודה, ארגז, חבילה. זהו. החפצים מסמלים בעיניי את האדם, גם כשהוא בסיטואציות שונות של החיים וגם כשהוא כבר לא איתנו", היא אומרת. "אנחנו נאחזים בחפצים והם הופכים בשבילנו קפסולות של זיכרון שמחבר אותנו לאנשים. גם כשהם כבר חולפים מן העולם, החפצים שלהם נשארים לספר את הסיפור שלהם".

מתוך 73 אלף צילומי פליטים בארכיון שסוכנות רויטרס פתחה בפניה, רכשה בן־עמי זכויות ל־17 צילומים, ובחרה להתמקד בשנים האחרונות. "לא רציתי ללכת להיסטוריה, לשואה, לפליטים פלסטינים, אלא להתעסק במה שקורה בשנים האחרונות, כדי להמחיש בדרך אמנותית שהמצוקה הזאת נמצאת סביבנו כאן ועכשיו".

התצוגה הראשונה הייתה בבניין האו"ם בניו־יורק, ובן־עמי זוכרת עדיין את הרגע שישבה באולם, לצד בעלה, העיתונאי עודד בן־עמי, בהמתנה לפתיחה. "פתאום עודד זיהה את הנציג הפלסטיני לאו"ם מתגנב לתערוכה. הוא הסתכל לצדדים לוודא שאף אחד לא רואה אותו, עבר ליד כל עבודה, ואז נעלם עוד לפני שהגיעו המבקרים הראשונים", היא נזכרת.

פיסול בברזל זאת אהבה גדולה של בן־עמי שאותה, כך היא מאמינה, היא קיבלה מאבות־אבותיה. "שם הנעורים של אמא שלי היה 'שטיל', שפירושו 'פלדה', אז בטח מישהו במשפחה היה חרש ברזל", היא אומרת. "וחוץ מזה, כשאת עם הקסדה על הראש והרתכת ביד, את נראית כאילו את יוצאת לקרב מול אבירים נעלמים. תמיד אמרתי שאני נלחמת בחומר. אבל עכשיו אנחנו משתפים פעולה ממש. אני מתה על הברזל".